חוט המשולש חלק ג' קפג

דעיקר הדבר נגמר ע"י אביו. דאל"כ הוי מח"א וע"כ לא נעשו בניו שלוחים. ואפ"ה אם התחילו במלאכה כיון דע"כ מימר אמרו קמיה הוי כאלו כבר התנה הוא וחייב ליתן להם ואף שיש לחלק קצת דהתם לחיובא הוא משא"כ לנ"ד בעינן דהוה כאלו התנה היא לפטורא מ"מ אעפ"י שאין ראיה לדבר סמך לדבר הוא והסברא יכול להיות גם בנ"ד דכיון דהתנה אביה בפירוש והיא ידעה מזה אזדא לה עכ"פ הסברא דטב למיתב טן דו: כו עוד יש לצרף בנ"ד דלא איבדק לן האי מיתנא אם הביא ב' שערות ודלמא קטן היה עדיין ואף שהגיע לכלל שנים והוה גדול קצת בקומה ואית ביה חזקה דרבא שאמר בנדה כיון שהגיעה לכלל שנים א"צ בדיקה אמנם דעת כמה מהראשונים ז"ל דהך חזקה לא הוי אלא מדרבנן ולחומרא למיאון משא"כ לענין חליצה לא מהני אף אם כבר חלצה ולא איבדקה. וזהו שיטת הרמב"ן והר"ן. ואף לשיטת האומרים דהוי חזקה דאורייתא האריכו בזה גדולי האחרונים ז"ל. אם יש לצרף זאת לספיקא אמנם מצאתי בכתבי קודש לא"ז הגאון אדמו"ר מוהר"ח זללה"ה שהעלה להלכה למעשה דכיון דחזינן דחיישינן לה ולא סמכינן על חזקה לענין חליצה ע"כ האי חזקה מטעם רובא. והאי רוב הוי רוב שאינו גמור. וברוב שאינו גמור מצטרף מיעוטא דידיה לספיקי אחרינא והוי ס"ס: ולפ"ז בנ"ד הוי כמה ספיקות בקידושין שמא כדעת מוהר"ם דבכה"ג הוה אומדנא ושמא כהרד"ך דבחשש עיגון גם רש"י יודה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה (והרד"ך הוא מגדולי האחרונים ז"ל) ושמא כיון שהתנה האב הוה כאלו התנה היא כמ"ש בעז"ה. ולזה יכולין לצרף שמא היה קטן עדיין וכ"א מהספיקות מתהפכין ומסייע להו חזקת פנויה א"כ ודאי דיש מקום להקל אף אם היו יודעין בודאי שהחרש חי: ועתה אשר אין אח לפנינו וע"א אומר ששמע שמת כפי הגב"ע שלפנינו נוסף עוד כמה סברות להתיר. (א) דהרי אין כאן שני עדים מעידים דיש לו אח. דהא השני הוא ר' פנחס והוא אומר ששמע שמת ונאמן משום הפה שאסר הפה שהתיר וגם אינם יודעים אם הוא מאב וכבר ביארנו בעז"ה דלא כמהרי"ט וצריכין לכל יבמה שני עדים לאוסרה ובפרט היכא שאמר הבעל קודם קידושין שאין לו אחים העליתי בעז"ה דבעינן לכ"ע שני עדים להכחישו. (ב) לדעת רוב הפוסקים ע"א נאמן לומר שמת יבם ואף בעד מפי עד ואסיקנא דבכה"ג הוי שפיר עד מפי עד (ג) ואפילו לסברת הרא"ש דאין ע"א נאמן ביבמה מ"מ היכא שאמר ששמע בעת שלא היתה נשואה עדיין ולא הוי אז חזקת איסור גם הרא"ש יודה שנאמן ע"א (ד) סברת הרמב"ן דמשום מה לו לשקר צריכים אנחנו לתרץ דיבוריה שמה שאמר שאין לו אחים היינו שמת כדי שלא יסתור דיבורא של העדים או שכוונתו שהוא אחיו מן האם ובררנו בעז"ה שלא מצינו חולק על הרמב"ן על זו הסברא וזאת מוכרח מכמה מקומות וד' הטוב אל יעזבנו ואל יטשנו א"ס: את אלו המערכות הערכתי כאשר חנני ד' אלקים כמדתו ית"ש לחונן אף לשאינו הגון כמוני היום ועתה אליכם אישים אקרא גדולי ישראל וגאוננו שימו נא לבבכם על עלובתא דא בתולה חגורת שק על בעל נעורי' ותשתדלו לפקח בעינה לטוב להתירה מכבלי העיגון. וד' הטוב יהא בעזרם. ותחזינה עינינו בשובו אל נוהו רבתי עם אשר היתה כאלמנה ולחזות בנועם ד' ציון וירושלים מוצאי תשעה באב תקצ"ט לפ"ק דברי המדבר לכבוד התורה כאשר נצטוינו לפקח בתקנות בנות ישראל העגונות: אליעזר יצחק בהגאון מו"ה הלל זללה"ה המתאבק בעפר רגלי ת"ח פה וואלאזין: סימן ה עוד מענין זה אמרינן בב"ק (דף ק"י ע"ב) על מתני' נתן את הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשין יכולין להוציא מידם שנא' ואיש את קדשיו לו יהיו. אמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר ה"א מהדר ליורשין מ"ט דאדעתא דהכי לא יהיב להו ופריך אלא מעתה חטאת שמתו בעליה תיפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה אמרי חטאת שמתו בעליה הלכתא גמירא לה דלמיתה אזלא וכן פריך הש"ס על אשם ואח"כ פריך אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה. התם אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהו כדר"ל דאמר טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלא: והשתא אבאר כיד ה' הטובה עלי מה דקשה לי בהך סוגיא: א מה קאמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה מנ"ל הא דלמא גזירת הכתוב הוא דלא נימא הכי. וגם לשון הוה אמינא אינו מדוקדק (ב) מה מקשה הכא הלא משנה ערוכה היא בנזיר דהקדש בטעות לא הוי הקדש. וגם איתא שם במתני' (דף ל"ב ע"ב) מי שנדר בנזיר כל שנדר עד שלא חרב בה"מ ה"ז נזיר ומשחרב בהמ"ק אינו נזיר. הרי איתא להדיא דבנולד לא הוי חרטה ולא מיקרי הקדש בטעות וכן בפרק ג' נדרים (דף כ"ה ע"ב) בנדרי שגגות במשנה קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי והכתה את בני ונודע שלא הכהו ולא גנבה היינו שבשעה שנדר תלה נדרו בדבר שאינו כבר אבל בדבר שיהיה אח"כ ה"ז נולד והוי ממש דומיא דמשה שנשבע ליתרו שלא ילך למצרים משום חשש דדתן ואבירם