חוט המשולש חלק ג' קעח

לומר. ואח"כ הביא שיטת הרמב"ן דס"ל מחמת הנך קושיות דבאמת באומר לא הי' לי אחים א"נ דהוי לגמרי נגד חזקה רק דברייתא מיירי באומר סתמא. ומתרצין לי' לדיבורי' שאומר שמת. והוא שיטתיה במלחמות וכ' שהרמב"ם ז"ל פליג וס"ל דבמוחזק באחים א"נ לומר אין לי אחים יעו"ש. ונבאר בעז"ה שיטת הרמב"ם ז"ל בזה: יד כ' הרמב"ם (בפ"ג מה' יבום ה"א וב') האומר זה בני או יש לי בנים נאמן לפוטרה מן היבום. ואם אמר יש לי אחים א"נ לאוסרה ולהניחה זקוקה ליבם שהרי זה כו' ובה' ג' כ' הי' מוחזק באחין ואמר בשעת מיתתו דאין לו אחים א"נ. וכן אם אמר על מי שמוחזק באחיו אין זה אחי א"נ. לא הי' מוחזק באחין ויצא הקול שיש עדים שיעידו שיש לבעלה אחים והעדים במדינה אחרת אפילו אמר הוא בשעת מיתה אין לי אחים ה"ז חוששת. ותמתין עד שיבואו עדים וישאלו: והנה במ"ש רבינו בה"ג דאם מוחזק באחין א"נ לומר שאין לו אחים כ' המ"מ דפסק כר"נ דא"נ נגד החזקה והקשה עליו הלח"מ דהא ר"נ לא פליג עליה דרבי אלא כשחזר בשעת מיתה אבל בלא"ה אף ר"נ מודה דנאמן משום מה לו לשקר כפשטא דהש"ס. ותירץ שם הל"מ דחוקים שאין כדאי להאמר: אמנם אנכי אתפלא על הרב המגיד ז"ל ל"ל לומר דפסק כר"נ ול"ק דאזיל בשיטת הרשב"א והרא"ש דס"ל דלא פסקינן כתירוצא דאביי אלא כס"ד דש"ס ולכ"ע א"נ נגד החזקה כמש"ל: אולם אחר שראיתי טוהר לשונו של רבינו ז"ל דבה' א' וב' לא כ' אמר בשעת מיתה ובה' ג' כ' היה מוחזק באחין ואמר בשעת מיתתו אמינא דשפיר קאמר המ"מ דס"ל כר"נ. ומה שהק' עליו הלח"מ דהא בלא חזר מודה ר"נ דנאמן ברור לי דהרמב"ם ז"ל אזיל בשיטת הרשב"א דר"נ ל"ק דנאמן אם לא חזר בו אלא כשאמר בשעת קידושין דלא הוי אז בחזקת איסור. משא"כ אם אמר אחר נישואין פליג בזה ר"נ וס"ל דא"נ נגד חזקת איסור אמנם בזה פליג על הרשב"א ז"ל וס"ל דהא דפליג ר"נ דא"נ אחר הקידושין היינו דוקא היכא דמוחזק באחין ואמר אין לי אחים דהוי נגד חזקה לגמרי אבל היכא שאמר יש לי בנים נאמן אף לר"נ ואף היכא שאמר לאחר הנשואין ואתיא סוגיא די"נ לר"נ ולכך דחק רבינו בלשונו לומר ואמר בשעת מיתה דאין לו. דאם אמר בשעת קידושין נאמן אף בכה"ג כמו דס"ל להרשב"א ואף אם לא כיון הרב המגיד לזה מ"מ ברור אצלי שזהו שיטת רבינו ז"ל (ובדרך חידוד אמרתי ליישב שיטת רבינו ז"ל דלא הזכיר כלל טעמא דמה לי לשקר ביש לי בנים. ודרכו של רבינו ז"ל עפ"י הרוב להביא טעמא דהש"ס וגם במה דפ' שם (בפ' הנ"ל ה' ה') דע"א נאמן לומר שנתן לו בן במדה"י והשיג עליו הראב"ד ז"ל דמנ"ל מן הש"ס כן ולפענ"ד י"ל דהרמב"ם ז"ל הוקשה לו בסוגיא די"נ ב' קושיות חדא מה שהקשו שם בתוס' ד"ה אזיל ליה הואיל דרב יוסף וא"ת א"כ מ"ט דמתני' דזה בני נאמן ותירץ התוס' דחוק הוא שלא נזכר זאת בש"ס גם קשה קושיית הרמב"ן בחידושיו שם דל"ל להש"ס לטעמא דמ"ל לשקר תיפוק ליה דמסקינן ביבמות פ' האשה רבה דע"א נאמן ביבמה. גם תירוצו שם דחוק ולפ"ד לדעת הרמב"ם מתורץ חדא בחבירתה דרב יוסף דקאמר דטעמא דמתני' משום הואיל ס"ל דאין ע"א נאמן ביבמה כדאיבעיא להו ביבמות שם ולא אפשיטא לכך צריך לטעמא דהואיל משא"כ רב ששת דפשיט התם דע"א נאמן ביבמה שפיר מנפח לי' בידי' דאזיל הואיל דר"י. ולדידי' באמת הטעם משום דלא גרע מע"א. ולכך הרמב"ם ז"ל דפסק כר"ש לא הזכיר טעמא דהואיל וגם רבא לשיטתי' ביבמות לא ס"ל הואיל כדאיתא שם. וא"כ שפיר מוכח לפ"ז דע"א נאמן אף ביש לו בנים): טו עכ"פ לפי מה שבררנו בעז"ה שיטת הראשונים ז"ל יש כאן להלכה שני שיטות שהן ארבע. דעת רש"י והרז"ה והר"ן בעצמו דקיימא תירוצא דאביי. ובלא חזר מודה ר"נ אף בהוחזק באחין ואמר אין לי אחים והרז"ה והר"ן פסקו כרבי דאף בחזר א"נ משום דמה לו לשקר כעדים דמי והרמ"ה ז"ל פוסק כר"נ ודעת הרמב"ן ג"כ דקיימא תירוצא דאביי. אמנם דס"ל להלכה דדוקא באומר סתמא משום דמתרצינן ליה לדיבוריה אבל באומר לא היה לי א"נ ושיטת הרא"ש בשם הרמב"ן ושיטת הרשב"א ז"ל דלא קיימא תירוצא דאביי ובאומר אין לי אחים א"נ ולא הזכירו החילוק בין אומר סתמא משום דלדידהו אינו מוכרח זאת מן הש"ס וכ"ה שיטת הרמב"ם ז"ל: אמנם הרשב"א ז"ל ס"ל דכ"ז דוקא כשאומר בשעת מיתתו דכבר אתחזק איסורא אבל אם אמר בשעת קידושין נאמן אף אם אומר נגד החזקה לכ"ע ולפמ"ש בדיוק לשון הרמב"ם ג"כ ס"ל הכי: והשתא נבא בעז"ה לנ"ד דאם נימא שאין כאן שני עדים כשרים דיש לו אח פשיטא דנאמן אליבא דכ"ע דהא אמר קודם הקידושין דלא אתחזק איסורא כמבואר בג"ע השלישי וגם לא היה מוחזק באחים. ואף אם נימא שיש כאן שני עדים שיש לו אח לדעת הרמב"ן דאף דא"נ לומר נגד החזקה שאין לו אחים מ"מ אם אמר סתמא שאין לו מתרצינן דיבוריה משום מה לו לשקר א"כ אף היכא דאיכא עדים בעינן לתרץ דיבוריה משום מיגו כדמשמע בכריתות (דף י"ב) דבעינן לתרץ דיבוריה שלא יכחיש המקובל אצלינו. וכ"כ התוס' להדיא בב"ב (דף ל"א ד"ה מה לי לשקר במקום עדים) תימא לרשב"א אמאי הוה במקום עדים כו' נימא של אבותיו היו יום א' כו' ואור"י דשל אבותיו משמע שהיתה שלהם מעולם ולא שלקחוה. הרי להדיא דכל מה שיש לנו לפרש שלא יכחיש העדים יש לנו לפרש וכן הוא בטור ובש"ע חו"מ סי' נ"ו סעי' ב' לענין שליש דכיון דבידו הוא ומה לו לשקר מתרצינן דיבוריה אף נגד עדים והוא מהרמב"ן ז"ל: ופשוט הוא בנ"ד שאמר סתמא שהוא בן יחיד לאביו ואין לו אח אחר שיש לתרץ כונתו שמת האח ובפרט שיש גם ע"א ששמע שמת. וכן יש לתרץ שהאח החרש לא היה אלא מן האם והוא אמר שהוא בן יחיד מאביו והעדים אינם יודעים אם היה החרש אחיו מאביו כמבואר בג"ע השני ודאי דיש לתרץ כן: ואף דבלא"ה יש להקל לכאורה ולומר דעדות העדים לא מהני כיון דא"י אם היה מאב וכאשר הביא