חוט המשולש חלק ג' קעה

שלא יהא ס"ס לאיסורא שמא כדעת הרא"ש דאין ע"א נאמן ואת"ל כהרי"ף שמא כה"ג לא הוי כלל עד מפי עד: עוד נלפענ"ד הקלושה דאף לדעת האשר"י שפוסק דאין ע"א נאמן לומר שמת יבמה להתירה לשוק [והובא דעתו בש"ע סי' קנ"ח סעיף ג' בהגהת הרב] אעפי"כ אמינא שיש מקום למצוא שיודה בנ"ד. הן אם הי' ר' פנחס מעיד מצד עצמו שהוא יודע שמת ודאי דהי' נאמן אף לדעת האשר"י משום שהפה שאסר כמו שהעלתי בעז"ה לעיל (אות ח') מהא דכתובות ע"א אומר תנאי היא אולם עכשיו שאומר ששמע מאחר. א"כ אף דמהימנינן לי' שכן הוא ששמע מצד הפה שאסר. מ"מ אין כאן עדות לפי דעת הרא"ש דהא אף הי' הפלוני שאומר בשמו לפלוני לא הי' נאמן כיון שאינו אלא אחד ומה לנו לנאמנותו: אולם נראה לצדד ולומר דבכה"ג יודה הרא"ש כאשר אבאר בעז"ה. ובו בטח לבי שאל יעזבני נצח: ונחקור תחלה אם ע"א אומר שמת פלוני היכא דאין שום איסור ערוה ולא שום חזקת איסור בעולם. רק חזקת חי' בלבד לכאורה הי' נראה דא"נ דהא לא גרע חזקת הגוף מחזקת דינא כמבואר בכתובות בסוגיא דהי' לה מומין בבית אביה דחזקת הגוף עדיף טפי מחזקה דדינא ואם אין ע"א נאמן להוציא דבר מחזקה דידי' להתירא או לאיסורא לכאורה דכ"ש בנ"ד חזקת הגוף א"נ אמנם מצאתי שלא כן הוא דאיתא באשר"י מ"ק (פ"ג סי' ע"ט) בשם הרמב"ן דע"א נאמן לענין אבילות דקילא לומר שמת אביו ומתאבלין עפ"י ע"א ועמפ"ע ואשה ועובד כוכבים מסל"ת. וכן הוא בטור ובש"ע יו"ד (סי' שצ"ד) ועיקר טעמא דידהו משום דהוי מלתא דעבידי לגלויי והביאו ראי' מהא דאמרינן בר"ה פ' אם אינן מכירין (דף כ"ב ע"ב) רב כהנא אומר ע"א נאמן לומר נתקדש החדש מ"ט כל מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי. ואף דלכאורה ל"ד דהא התם אינו מוציא העד משום חזקה דהא ע"כ יקדשו החודש היום או למחר אלא שאין ידוע איזה יום והוי כחתיכה ס' של חלב ס' של שומן. משא"כ לענין אבילות הא מוציא מחזקת חי. אמנם עכ"פ חזינא דלא מפליג בהכי. [גם מה שהביא הרא"ש והרמב"ן שם ראי' מהא דאמרינן ביבמות (ד' קט"ז ע"ב) א"ל ב"ש לב"ה אם התרתם ערוה החמורה כו' והודו להם אין מובנות לי דהא התם לכך התירו משום חומר שהחמירו עלי' בסופה היא דייקא. א"כ גבי אשה שאומרת מת בעלי גם לענין ממון גם לענין אבילות ודאי דנאמנות מהאי טעמא. משא"כ בשאר אבילות מנ"ל דע"א נאמן להוציא מח"ח. ואפשר דס"ל דהא דע"א נאמן בעדות אשה הוי דאורייתא משום דעבידא לגלויי וכן כ' איזה מרבוותא] ולהבין סברתו הי' נ"ל די"ל דחזקת חי אינו חזקה גמורה משום דהוי חזקה העשוי' להשתנות ואף דמוקמינן גברא בחזקת חי לענין כמה דברים בפ"ג דגיטין מ"מ אם ע"א מעיד שמת יש לנו להאמינו. וסמך לדברי אלו אר"ס היינו דאמרי אינשי חברך מית אשר התעשר לא תאשר (גיטין ד' ל' ע"ב) וכן בכתובות (ד' פ"ג ע"ב) אמרינן מיתה שכיחא. ויש לסמוך עוד מהא דכ' התוס' ביבמות ר"פ האשה שלום (ד' קט"ז ע"ב ד"ה שאין כו') וכן בריש גיטין (ד' ב' ע"ב) דגמרינן דע"א נאמן באיסורין מהך דוספרה לה לעצמה. וא"ת א"כ אפי' הוחזקה נדה נמי. ואור"י נהי דעכשיו ראתה מ"מ לא אתחזק שתראה לעולם ע"כ. וכה"ג י"ל לענין מיתה דהא ע"כ לא יחי' לעולם וסוף אדם למות. משא"כ בחזקת איסור דהא יכולה להיות כן כל ימי'. וכזה משמע בסוגיא דב"מ (ד' ל"ח ע"ב) לענין ששמעו בו שמת שמורידין קרוב לנכסיו לאכול ולא למכור שכ' התוס' שם וביבמות ר"פ האשה בתרא דהיינו ששמעו בע"א וע"כ משום דלאכול לא הוי נ"מ בעדותו אלא נגד ח"ח משא"כ למכור דהוי נגד חזקת ממון שוב אין ע"א נאמן וכה"ג מצאתי בעז"ה בתשב"ץ ח"א סי' ע"ה. ושמחתי בעז"ה: עכ"פ העלתי בעז"ה דמדברי הרא"ש והרמב"ן וכל הראשונים מוכח דע"א נאמן נגד חזקת חי לבד (והט"ז כ' באה"ע בתשובתו שא"נ נגד חזקת חי והעלים עינו הבדולח מדברי הראשונים אלו) ולפ"ז הא דבעי הש"ס פ' האשה רבה לענין ע"א ביבמה ע"כ הוא משום דהוי נגד חזקת איסור. גם משום דהוה דבר שבערוה: ומאחר דזכינו לכך דע"א נאמן נגד חזקת חי' נראה לענ"ד לדון בדבר חידוש באחד שהי' אומר שמת אחיו של פלוני ואח"כ נשא פ' אשה ומת בלא בנים שנאמן אף לדעת הרא"ש כיון דבשעת עדותו הי' נאמן דבתר עיקר העדות אזלינן ובשעת עיקר העדות הי' נאמן דלא הוי נגד חזקת איסור (והא דמיבעיא לי' להש"ס משום דבשעת העדאת העד הוה נגד חזקת איסור ודבר שבערוה): ולכאורה יש להביא ראיה לזה ממ"ש הרמב"ם (פט"ז מה' סנהדרין ה' ו') א"צ ב' עדות למלקות אלא בשעת מעשה. אבל האיסור עצמו יוחזק בע"א כיצד אמר ע"א חלב כליות הוא זה כו' ואכל ה"ז לוקה אעפ"י שעיקר האיסור הוא עפ"י ע"א. ויעויין בכ"מ שלא מצא מקור לזה בש"ס. אמנם הגאון בעל משנה למלך מצא מקור בירושלמי פ' שני נזירים והובא דין זה (בפ"ט מה' נזירות ה' י"ז וכן הביא המהרי"ט ירושלמי סוטה בחידושיו לקידושין (ובדברי הירושלמי אלו מתורץ קושיית התוס' חולין (ד' צ"ו ע"א ד"ה פלניא) הרי חזינן דבתר שעת עדותו אזלינן ודאי דאף לענין התירא כן אם אמר על חתיכה אחת שהוא ס' של היתר ס' של איסור הנאה שהיא מותרת וקידש בה את האשה ודאי דמקודשת אף דעכשיו הוה דבר שבערוה מ"מ בשעת עיקר עדותו הי' נאמן א"כ לכאורה גם זה כן אם אמר קודם הנישואין שמת יש להאמינו אף עכשיו דהוה נ"מ לענין דבר שבערוה: אמנם שבתי וראיתי שיש לחלק דבשלמא התם יש נ"מ בעדותו בשעת אמירתו והוחזק עדותו בשעת מעשה להתירא או לאיסורא ודאי דיועיל חזקה זו אף אח"כ. משא"כ בספק דידן הא בשעה שאמר עדותו לא הי' נ"מ לשום דבר אפשר דגרע טפי: