חוט המשולש חלק ב' קנ

התראה לכולם. מדסמיך לזה אם רצה לקיימה דקאי על כולם. אבל באמת ברמב"ם לא מצינו חילוק זה כלל דאפשר דעתו דאף ברצתה הפסידה. שאין דרכו להוכיח מקושית הש"ס שום דין חדש. והמחבר פסק כדעת הרמב"ם בהתראה שצריך לכולם. ולפ"ז בנ"ד דלא הי' התראה ממ"נ אינה מפסידה כתובתה אפילו לדעת רש"י. דעיקר הדיוק של רש"י מש"ס בסוטה דאי הדרה תהדר לאפוקי בכאן דעדיין לא הכשילו יכולה להדר כמו דת יהודית: ונכון לדעת רש"י שאינו צריך התראה. ולדעת הפוסקים שצריך התראה י"ל להיפך דעיקר דיוק הרא"ש והר"ן הוא מקושית הש"ס אי דידע נפרוש. ועדיין לא ידע מאיבעי' הש"ס אי צריך התראה א"ל. אבל למסקנא דצריך התראה בודאי שווי' רצתה להאכילו להאכילתו כבר. אך לפ"ז קשה על המחבר דכתב בפשיטות כנ"ל דצריך התראה בכולם. וצ"ל כפי דבריהם דגם הפוסקים סוברים כרש"י וב"ש לא כתב רק דמשמעות הפוסקים. אבל אינו מוכרח דחולקים על רש"י. לכן הביא דעת רש"י שהוא יחיד. וא"ל דהביא דעת יחיד דיכול לומר קים לי' כרש"י בממון. עכ"פ בנ"ד ממ"נ לא הפסידה כתובתה כיון דלא הכשילתו ולא הי' התראה וכנ"ל. ולמה דכתבינן י"ל דדעת הר"ן ג"כ דלא צריך התראה לכן לא חילק כמו התוס' והרא"ש והחליט סתם בלא הכשילתו אינה מפסדת כתובתה. עכ"ל הטהור: וזה ביאור דבריו הקדושים לפענ"ד. אולי היתה השאלה בדבר אשה אחת שהיתה רגילה להכשיל את בעלה באיסור תורה. רק לא נכשל אפי' פעם אחת וגם לא התרה בה שלא תעשה כן והעלה בסוף תשובתו דלא אבדה כתובתה משום דלא הכשילתו עדיין וסמך א"ע בזה על דברי הט"ז בשו"ע א"ע (סי' קט"ו ס"ק א') ע"ש בט"ז שהעלה כן בפירוש. והשיג אחד על הט"ז מדברי התוס' בכתובות פ' המדיר (ד' ע"ב ע"א ד"ה אי דידע) דמקשי שם התוס' אמאי לא מתרץ הגמ' דידע ופירש רק היא רצתה להאכילו שלא היתה סבורה שהוא יודע. ותירצו דברצתה לחוד אינה מפסדת כתובתה משום דיכולה לומר משחקת הייתי בך ואם היית בא לאכול הייתי מונעך עכ"ל התוס'. וכן במשמשתו נדה ודאי יכולה לומר כן אם היית בא להיות עמי הייתי מונעך. ולפי דברי התוס' אלו דהטעם דאינה מפסדת כתובתה ברצתה לחוד הוא משום דיכולה לתרץ דבורה. משמע דבאופן דאינה יכולה לתרץ דבורה מפסדת אף ברצתה לבד דלא רגילה להכשילו בא"ת והוי עוברת עד"מ וכיון שהיתה רגילה בכך הלא אינה יכולה לתרץ דבורה שבכל פעם היתה מונעתו מלעשות האיסור כי בזמן רב מן הנמנע הוא שלא יקרה פעם אחת אשר לא היתה יכולה לתרץ דבורה וא"כ מדוע לא תפסיד כתובתה. וזה אשר השיב להמשיג על הט"ז]. מה שמשיג על הט"ז אינו מוכרח כי פשטות הטור והשולחן ערוך אה"ע (בסי' קט"ו סעי' א') כוותי'. כהט"ז הנ"ל. ובנ"ד דנראה מדברי תשובתו שהיתה וצריך לומר שטעם התוס' והרא"ש בכתובות פ' המדיר (ד' ע"א ע"ב ד"ה אי דידע נפרוש וברא"ש פ' הנ"ל סי' י') הוא רק לרווחא דמלתא דמקשי שם התוס' וז"ל תימא דלוקמי כגון דידע ופירש אבל היא היתה רוצה להאכילו שלא היתה סבורה שהוא יודע כו'. ונראה לרשב"א דמה שרצתה להאכילו אינה יוצאה בלא כתובה דיכולה לומר משחקת הייתי ואם היית בא לאכול הייתי מונעך עכ"ל התוס' והרא"ש הנ"ל. ובוודאי כן היתה יכולה לומר במשמשתו נדה דאם היית בא להיות עמי הייתי מונעך. אמנם הלא נוכל למצוא אופן ברצתה להאכילו ולא תוכל לתרץ דיבורה כגון שנתנה לפניו לאכול הדבר איסור והיא הלכה למקום רחוק אשר לא היתה יכולה למונעו אם בא לאכול וכה"ג הרבה וכן במשמשתו נדה יכולין למצוא אופן דלא תוכל לתרץ דיבורה כגון שהלכה לישן ולא הגידה לו שהיא נדה והלא הי' יכול לבא עלי' כשהיא ישנה ולא היתה יכולה למונעו. ואם נאמר דטעם התוס' והרא"ש הנ"ל הוא דוקא. אבל באופן שאינה יכולה לתרץ דיבורה אבדה כתובתה אף ברצתה לבד. א"כ הדרא קושיית התוס' הנ"ל לדוכתא דלמ"ל להש"ס לדחוקי ולתרץ כגון דאמרה פלוני חכם כו' טפי הו"ל לתרץ בפשיטות כגון דרצתה להכשילו באופן דאינה יכולה לתרץ דיבורה כנ"ל. ומדלא משני הש"ס הכי מוכח דברצתה לבד לא אבדה כתובתה אף באופן דלא היתה יכולה לתרץ דיבורה. גם הר"ן לא חילק כלל ולא כתב שום טעם. ומדוע לא כתב טעם דהתוס' והרא"ש והו"ל לחלק ברצתה בין היכא דיכולה לתרץ דיבורה ובין היכא דאינה יכולה לתרץ. ואינו דומה לתירץ הר"ן על קושייתו דמקשה מדוע אינו מתרץ הש"ס על קושייתם אי דידע נפרוש וכו' דמיירי במודה ומתרץ הר"ן דמודה לא שכיח. אבל רצתה באופן דאינה יכולה לתרץ דיבורה שכיח ושכיח מזה נראה דגם הר"ן ס"ל דברצתה לבד לא אבדה כתובתה אף באופן דאינה יכולה לתרץ דיבורה. לכן בטור ושו"ע סי' הנ"ל כשהביאו דין זה דברצתה לא הפסידה כתובתה לא חילקו בין היכא דיכולה לתרץ להיכא דאינה יכולה לתרץ דאז איבדה כתובתה כיון שהוכחנו מכל הנ"ל דברצתה לבד אף באופן דאינה יכולה לתרץ דיבורה ג"כ לא אבדה כתובתה. ואם דלכאורה קשה כיון דהיא לפי דעתה רצתה להכשילו ודאי כגון באופן הנ"ל שלא היתה יכולה למונעו מדוע לא תחשב בזה עוברת ע"ד אף אם לא נכשל בהאיסור מידיעתו. אך הלא היא היתה סבורה להכשילו בודאי בהאיסור. י"ל כיון שהי' לו זכות שלא נכשל בדבר עבירה תירתת מכאן ולהבא להכשילו הוא לא יקפיד ע"ז מאוד כיון שלא נכשל. רק אחר ההתראה כשתעבור עוד ודאי יקפיד ע"ז ודמי לדת יהודית. ולכאורה יש להוכיח מזה דדעת התוס' והרא"ש דלדת משה אינה צריכה התראה דהלא אחר ההתראה בודאי לא גרע רצתה להכשילו בדבר עבירה מעוברת על ד"י וכיון שרגילה בכך להכשיל אסור לדור עמה וגם הפסידה כתובתה ולא שייך כאן טעם התוס' והרא"ש הנ"ל דכיון דרגילה להכשיל אי אפשר שלא יזדמן פ"א