חוט המשולש חלק ב' קמט

להוציאה מהנחשד דמה שהאמין הבעל להעד לא מהני להוציאה מהנחשד אבל להוציאה מבעלה מהני, ע"א בכיעור אם מאמין לו הבעל כנ"ל. וקלא דל"פ דבתר נשואין דמצינו בגמ' גיטין (דף פ"ט ע"ב) ואר"א כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן לי' וכמובא בא"ע בח"מ בסי' י"א ס"ק ו' ע"ש. מיירי באשה כשירה אבל לא באשה שכבר אבדה כתובתה (ובנ"ד הלא אבדה כתובתה כי היא עוברת על דת כמבואר לקמן) גם הי"א ברמ"א בסי' קע"ח סעיף ט' שכתב דעתה שיש חר"ג לגרש אשה בע"כ אינו נאמן לומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד מיירי בשארי נשים. אבל בכאן נ"ד כבר אין לו חר"ג מחמת שהיא עוברת ע"ד (כמבואר בסי' קט"ו סעי' ד' בהג"ה) והיא היתה עוברת ע"ד ודאי כמבואר בסי' הנ"ל בב"י בדיני עוברת ע"ד היתה משחקת עם הבחורים כו' והלא זה ראה בעלה כי היתה משחקת עם הפריצים כמבואר בהגב"ע. עיין בב"י ובב"ח על הטור שלר"ת ומוהר"מ מוציאין מהבעל בקלא דל"פ לחוד בלי שום עדים גם הפסידה כתובתה רק הרא"ש חולק ע"ז מחמת דקיי"ל דקלא דבתר נישואין לא חיישינן. עיין בר"ן גיטין דף פ"ט וז"ל וזו נשואה ועומדת לכהן שנים רבים ומפני שיצא עלי' קול גירושין יוציאה מתחתיו הא קלא דבתר נישואין הוא עכ"ל כי מסתמא היא בחזקת היתר לבעלה לאפוקי אשה זאת שראה אותה משחקת עם הפריצים בניבול פה דמקרי עוברת על דת ומצוה להוציאה בלא כתובה אין לה חזקת היתר. עי' שם בד"מ שכ' שהרמב"ם סובר כהרי"ף כיון שכתב בפ' כ"ד מה' אישות ה' ט"ו אם מוציא בכיעור הפסידה כתובתה הוי כתצא בע"כ דומה לדעת הרי"ף המובא בטור] שכופין להוציא. עכ"פ יוצא מזה שהוא נקרא כאלו יצאת מבעלה ודמי לקודם נישואין ואין לה חזקת היתר כלל: הח"מ בא"ע סי' י"א ס"ק ח' פסק אם מאמין לעד א' כיעור מהני לאוסרה עליו עם קלא דל"פ. והב"ש בס"ק י"ד כ' בשם תשובת מוהר"מ וד"מ דלא מהני. אמת לשון רמ"א משמע כך דאל"כ מאי אתא לאשמועינן. עי' בד"מ שהביא בשם המרדכי דמהני עד כיעור באמונה ותמה ע"ז הלא בתשובת מהר"מ משמע שאינו מהני. והמרדכי הביא התשובה הנ"ל ע"ש בתשובת מהר"מ סוף נשים כ"ה שבתחלתו כ' דלא מהני. ולבסוף כ' דמהני למעשה באותה אשה לאסור על בעלה. וכן המרדכי לא הביא רק סוף דבריו למעשה וע"ז סמך הח"מ לאסור במאמין לעד כיעור וסיים עיין בגוף התשובה שכיון למה שכתבתי שסוף דבריו הוא עיקר. ועוד שהמרדכי לא הביא רק מה דמסיק בסוף אחר הפלפול רק להלכה למעשה. ומה שלא השיג על הרמ"א מחמת שאינו מפורש בדבריו להיפך וכן בנ"ד שהוא איסור תורה צריך להחמיר כח"מ ובפרט שהב"ש אינו חולק בפירוש על הח"מ רק שהביא תשובת מוהר"מ ובתשובה משמע להיפך. ותחלת דבריו יש לתרץ דעדיין לא סבור שהוא דבר כיעור וכן משמע מלשונו שכ' אמנם אם יש עדים על רוכל יוצא ולבסוף חזר למעשה מחמת שהי' עוד רגלים לדבר שהיתה מעוברת ע"ש. ע"ש בב"ש ס"ק כ' בשם רש"ל דהקול צ"ל שלא מחמת העידי כיעור. ע"ש בדרישה שהקשה על תשובת רש"ל הנ"ל וסתר את דבריו בכמה ראיות וכן משמע ברא"ש בשם ר"ת בראיית הבעל בעצמו שבודאי אמת הדבר צריך שיהי' קול מעידי כיעור ואז הוא לעז גמור אז צריך להוציא משום הלעז לאפוקי ע"י עצמו אינו לעז גמור דאולי מחמת שנאתו אותה הוציא הקול. וכן בנ"ד הכל מאמינים להעד מחמת הרגלים לדבר מהמסגרת שראו כולם הלעז הולך וגדול שבודאי זינתה: הב"ח מסיק להלכה פסוקה דאם טוען קים ליה כמהר"מ ור"ת דבקלא דלא פסיק לבד מוציאין מבעל ואין לה כתובה אזי יכול להוציאה בלי כתובה ואם טוען דקים ליה כדעת הרי"ף בהלכות וכפי' הרא"ש בשאלתות אינו יכול לכופה להוציאה. ובנ"ד הבעל רוצה שיחזיר לו החפיצים ואז יגרש אותה תיכף בע"כ ומה שאבי' הוחזק בחפיצים אינו חזקה כלל לטעון דקים ליה כהרי"ף ופי' הרא"ש הנ"ל: סימן [תשובה זו חסרה בתחילתה וגם קשה להבינה לענ"ד. רק לאשר יקרו בעיני דברי א"ז הגאון ז"ל לאשר מעטים המה לכן הנני מדפיסם ככתבם. ואח"ז יבוא עליהם באור מהמבאר לפענ"ד]. מה שמשיג על הט"ז אינו מוכרח כי פשטות הש"ע והטור כוותיה וצ"ל שהטעם של הרא"ש הוא רק לרוחא דמילתא לכן לא חילקו בטור וש"ע אף שיש למצוא כמה אופנים כגון דהניחה לפניו לאכול והיא הלכה משם למקום אחר רחוק דאז לא שייך טעם הרא"ש. וכה"ג הרבה. גם הר"ן לא חילק כלל ולא כתב שום טעם. גם הש"ס הי' לאוקמי' בכה"ג. ואינו דומה לתירוץ הר"ן במודה דזה שכיח ושכיח. אך לכאורה קשה כיון דרצתה להכשילו בודאי הוי עוברת על דת משה. י"ל כיון שהי' לי' זכות שלא נכשל בדבר עבירה תירתת מכאן ולהבא להכשילו. וגם הוא לא יקפיד ע"ז מאוד כיון שלא נכשל. רק אחר התראה שתעבור עוד אז בודאי יקפיד ודמי לדת יהודית: ולכאורה יש להוכיח מזה שדעת התוס' והרא"ש שלדת משה אינו צריך התראה. דאח"כ בודאי לא גרע מכולם כיון שרגילה להכשיל אסור לדור עמה. וגם הפסידה כתובתה. ולא שייך טעם התוס' והרא"ש. אך מהש"ס דפריך אי דלא ידע אין להוכיח. דאכתי לא ידעו מזה האיבעי' אם צריך התראה כלל. אך לפ"ז קשה על הטור שהביא תשובת הרא"ש שצריך התראה לדת משה. וגם פסק כרא"ש אם רצתה להכשילו לא הפסידה וא"ל: רק מלשון המחבר שהוא דעת הרמב"ם מוכח דצריך