חוט המשולש חלק ב' קמח

להזדקק להתירו מאיסורה או אם צריך למחות בידו: תשובה הח"מ בסי' י"א ס"ק ח' פסק אם מאמין לעד אחד על דבר כיעור אסורה עליו ומשמע קצת מלשונו אף בלא קלא דל"פ ואינו מוכרח. והב"ש בס"ק י"ד חולק ופסק דאינו מועיל האמנה בעד כיעור. ולכאורה לשון הרמ"א שם משמע כך והח"מ סיים עיין בגוף התשובה של מהר"מ בר' ברוך וכן הב"ש סמך על תשו' מהר"מ הנ"ל. ועיינתי בגוף התשובה בתחלה כתב שאינו מועיל ולבסוף כ' למעשה אם מאמין לעד מכוער אסורה עליו. ואפשר באיסור תורה החמיר הח"מ ופסק כסוף דבריו וצ"ע במקור הדין עיין בב"ש סי' הנ"ל ס"ק ד' דהביא כל דעות הראשונים וכ' אף שראוי להחמיר בא"ת אך הוא קולא לכוף לג"פ לכן צריך לילך לרוב דעות וסיים שהרמ"א עשה פשר דבר מעצמו להחמיר דרגא אחת מבעל וכן מנחשד וא"ל לדעת הפר"ח ביו"ד סי' ק"י אות א' [הפר"ח בסי' ק"י אות א' כ' כן. והפ"מ כ' שדבריו סותרים לסימן כ"ט אות א' שכ' דלא מהני חזקה לספיקא דדינא מפלוגתא דרבוותא. ולדעתי אינו סותר כלל דהתם בסי' הנ"ל הביא ראיות אף לשיטת הפוסקים דאמרי' חזקה בספק שקול אף בד"ת. אבל בפלוגתין לא מהני כדאיתא בכ"מ בש"ס. אבל אחר שמסיק לפסק הלכה דבמקום דאתיליד ריעותא מחיים לא מהני חזקה א"כ אין ראיה מכל המקומות שהביא שם דהתם אתיליד ריעותא מחיים לאפוקי בשאר ספיקא דדינא מהני חזקה ובאופן זה מיירי הפר"ח בסי' ק"י אות א' שכ' דמהני חזקה נגד פלוגתא דרבוותא כונתו היכא דלא הוי ריעותא מחיים] דמועיל חזקה אף לפלוגתא דרבוותא דבנידון דידן יצאתה האשה הנ"ל מחזקת היתר מקודם לפי שעברה על דת יהודית כפי שהגיד הבעל ומצוה לגרשה ואיבדה כתובתה אף שאין כופין ע"ז עכ"פ יצאתה מחזקת שארי נשים העומדות בחזקת מותרת לבעלה כמו שכתבו הפוסקים ביו"ד בבהמה דאתיליד בה ריעותא מחיים אין לה חזקת היתר בספק איסור כן בנ"ד נחית חד דרגא להחמיר באיסור תורה כדעת השאלתות וכפי שפי' הר"מ דבריו [כמובא בב"ש ס"ק הנ"ל] דאף בקלא דל"פ לחוד מוציאין מבעל וצ"ע. עוד צריך לחקור אם תבא האשה הנ"ל לפני ב"ד ותכחיש להעד ותאמר אמתלא מי שסגר אותה שם בבית אפל לא התיחד עמה. ולא יכנס האמתלא שלה באזני הבעל ויתאמת בלבו שכל דבריה שקר אפשר לומר דהוי כהודית לדברי העד ואסורה עליו כמו שמבואר בי"ד סי' קכ"ז סעי' א' בהג"ה דאם מאמין אף בלבו לבד להעד אסור עליו הדבר. וצ"ע עוד שם בי"ד סי' הנ"ל סעי' ג' דעד אחד אינו יכול להחמיר באיסור. וכ' הש"ך ממ"נ אם אין לדבר חזקת היתר ולא איסור ממילא אסור בא"ת מספק וצ"ע. השתא נבא לבאר מקור הדין. הרא"ש בפסקיו שהביא דעת ר"ת כ' בתחלת דבריו הטעם שמחמת העדים יצא הלעז והקול אז צריך להוציאה משמע שלא כדברי הב"ש שהביא בשם רש"ל דאם הקול יצא מהעידי כיעור אינו מועיל [ופשיטא בעד א' שמאמין דהוי כראיית הבעל אף דהקול יצא מהעד מהני. ולבסוף מסיק בשם ר"ת דראיית הבעל וקול חייב להוציאה. ודעת הרא"ש דבראיית הבעל וקלא דל"פ אין מוציאין עד שיהי' שני עדים בכיעור וקשה על הרמ"א שהוא דעת הרא"ש שלא הביא דראיית הבעל לא מהני עד שיהי' עדי כיעור וצ"ל דראיית הבעל לגבי נפשי' לשווי' חתיכה דאיסורא בודאי מהני עם הקול אבל לא להוציאה בע"כ. ולגבי נחשד כ' רמ"א דבקול דל"פ לחוד מוציאין וא"צ ראיית הבעל לפ"ז אם מאמין לדברי העד דהוי כראיית הבעל מהני לאסור עליו ובפרט עם קלא דל"פ הוא לעז גדול ואסור לדור עמה אף דהקול יצא מהעד כפי הטעם שכתב בתחילת דבריו כנ"ל] עיין ברמ"א בשו"ע א"ע סי' קט"ו סעי' ז' שכתב בשם מהרי"ק וי"א דדוקא אם מאמין להעד גם בש"ד. ולא מחמת שחשודה בעיניו. והב"ש בס"ק ל"ג העתיק לשון מהרי"ק דוקא דקים ליה כבת רב חסדא ע"ש. ובסי' קט"ו בח"מ ס"ק כ"ה כתב אם הבעל מעיד שזינתה עמו א"צ לפלגינן דיבורו ואף שהוא רשע לדבריו אכ"ז כיון שהבעל מאמין לדבריו אסורה עליו משמע שלא חש לדברי הרמ"א הנ"ל. ונראה שדעת המחבר אינו כן שכתב סתם בסי' קע"ח סעי' ט' אם הוא נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו כשנים כו'. וכן כ' זה הלשון בסי' קט"ו סעי' ו'. ואם היא בעצמה אומרת שזינתה כו'. ואם הי' מאמינה ודעתו סומכת על דברי' ה"ז חייב להוציאה ושם בודאי לא קים לי' כבת רב חסדא ובפרט שאומרת שזינתה גם שם ברמ"א כתב דברגלים לדבר לחוד נאמנת ומסתמא אינו צריך להאמין כבי תרי וכן משמע פשטיות הסוגיא בקידושין (ד' ס"ו ע"א) ובתוס' שם ד"ה רבא אמר. עוד נראה ממשמעות לשון רמ"א שלא העתיק לשון מהרי"ק שיהי' נאמן כבי תרי כונתו רק לשלול אם בל"ז לא הי' מאמין לו כלל רק מחמת החשד מאמינו לאפוקי אם העדות מכוונת שניכרים דברי אמת כמו בנ"ד שנכנס באזני כל השומעים שאמת הדבר הכל מודים. ובל"ז כיון שהביא רק בשם י"א הלכה כהמחבר ובפרט באיסור תורה ולדעת המחבר אדרבא הרגלים לדבר יותר מועיל כמו באשתו שאומרת שזינתה. ואין להאריך. ע"ש ביו"ד סי' קכ"ז סעי' ט"ז אם שתקו הבעלים בתחלה כשאמר העד אף דאח"כ אומר שאינו מאמין לא מהני וכמבואר שם בש"ך ס"ק י"ח. ובנ"ד אף שהיום חוזר מדבריו ואומר שאינו מאמין לא מהני כיון שאינו נותן אמתלא מבוררת כי ניכרים הדברים שלמדוהו לומר כן מחמת הדוחק שיש לו היום וקודם כל דבר צריך לקרוא להאשה הנ"ל שתאמר ברבים ההכחשה שלה ואם לא תכנס באזני השומעים ובאזני הבעל. ובלבו יתאמת שהיא משקרת הוי לגביה כהודית לדברי העד ואסורה עליו לכל הדיעות. ולדעת הח"מ אם מאמין לדברי העד אסורה אף שהב"ש חולק בזה צריך להחמיר באיסור תורה. אח"ז מצאתי במרדכי בפ"ש דיבמות דאם מכחשת העד צריך שתתנה אמתלא המתקבל לכל וא"ל הוי כהודית לדברי העד ומפסדת כתובתה: עוד נראה דהח"מ מפרש דהרמ"א בסי' י"א סעי' ג' שכתב דע"א בכיעור לאו כלום הוא מיירי לענין