חוט המשולש חלק ב' קמז

אפוטרופס ולקרקש ליה בזוזי ואם איתא דזכין לקטן הוא רק מדרבנן לכפי' לאב שיכתוב לו גט שיחרור דהא העבד דידיה אכתי מדבר תורה ואתי גט שלו שהוא מה"ת ומפיק דרבנן עכ"ל. מוכח דדעת הרשב"א אף בדעת אחרת מקנה הוא מטעם זכיה כן כתב הקצות החושן ראיה לשיטתו וכתב מעכ"ת ממה שהקשה בפ' התקבל קושית התוס' מפ' מי שמת כדלעיל מוכח שחזר הרשב"א מזה הסברא דהטעם משום זכיה דאל"כ לא היה מקום לקושיתו מפ' מי שמת דהא דזוכה לעצמו הוא ג"כ משום זכיה ולפי מה שכתבנו אין שום סתירה לדבריו דגם הוא סובר כתוס' דקטן במידת צרור זוכה לעצמו מה"ת ע"י מסירה ולא משום זכיה ושפיר הקשה מפ' מי שמת דשם מוכח דאין לקטן זכיה לעצמו מה"ת לאפוקי בחידושיו לקידושין דהקשה מפ' השולח בעבד שחציו בן חורין דלעבד אי אפשר למסור לידו ובפרט לקטן וסתמא קנינו הוא בחזקה שמשמש לרבו ושם צריך לבוא לטעם זכיה כמו שכתב הרמב"ם. ומה שכתב מעכ"ת דהא אתרבי חצרה לקטנה במדת צרור וזרקו דומיא דגיטה אף שלא נמסר לידה י"ל הא חצרה משום ידה איתרבאי ע"ש בש"ך (סימן רמ"ג ס"ק י') דהביא דעת רש"י ותוס' ורא"ש ור"ן שהביא הב"י דסבירא להם דאף בחצר המשתמרת דבגדול אינו צריך לעמוד בצידו אבל בקטנה דמשום יד איתרבי צריך לעמוד בצידה ולדעתה דוקא א"כ אין חילוק בין ידה לחצרה ע"ש בנתיבות המשפט שכיון על דין דחצר לקטנה לס' ר'. ושם כתב בס"ק ט"ו וז"ל כיון דבנכרי לא מהני שליחות ממילא אין חצר המשתמרת קונה לנכרי רק מדעתו: הקונטרס זה חסר בסופו וחבל על דאבדין: סימן ז שאלה בחצר א' גדול היו שני אנשים רווקים פרוצים ושם אשה אחת א"א היתה תמיד רגילה אצלם היא הולכת תמיד לביתם והם הולכים לביתה ומשחקים תמיד עמה בדברי נבול פה אפי' בפני בעלה ובעלה קינא לה שלא תעשה זאת ולא השגיחה. עוד זאת עשתה לבעלה שלא הלכה לטבילה כמו עשר שבועות. פ"א שמע א' בלילה שהי' מתקוטט עמה ואמר לה מפ"מ אתה נפקה עם הפריצים הנ"ל. ועוד עד אחד ואצל כל בני החצר היתה חשודה שמנאפת עם הפריצים מחמת שהולכת תמיד אצלם והם דרים יחידים בביתם פ"א ראה א' שהלכה אצלם בשעה ד' בבוקר בימות הקיץ אח"כ ראה אחד מאנשי החצר בחודש מרחשון באישון לילה ואפילה מאד שאחד מהפריצים הי' הולך עם אשה קטנה ובא עמה לביתם והתיחדו שם שניהם עמה כמו חצי שעה בבית אפל ממש אח"כ כשיצאו ביחד מביתם הרגישו שאנשים מהחצר מביטים עליהם אף שהי' חשך אעפי"כ הרגישו וחזרו והכניסו להאשה הנ"ל בביתם וסגרו במסגרת מבחוץ בבית אפל הנ"ל והלכו לאכול. וזה האיש שהרגיש הדבר שלח שני פעמים לבית האשה הנ"ל ולא מצאה. אז נתודע שבודאי היא שם והלכו כמה אנשים ופתחו המסגרת ומצאו אותה שיושבת אחורי התנור בהחבא והוציאו אותה משם בקולי קולות והיא לא ענתה שום דבר שאחד הסגיר אותה רק שתקה בחרפתה. ובעלה הנ"ל בא לקול הצווחה ופכר ידיו על המעשה נבלה זאת אח"כ ביום המחרת בא בעלה אצלי והתחיל להמליץ עבורה בדברי שקרים שלמדוהו לאמר שהוא בעצמו שלח אותה לבית הפריצים. אח"כ הוכחנו אותו על פניו שממליץ עבורה והודה לפנינו שהוא שקר גמור אך שלמדוהו לאמר כן. אח"כ בא העד הנ"ל והעיד בפני מתחלה ועד סוף ושתק לדבריו ומשמע שהאמין לדבריו גם הודה שקרא לה נפקה בלילה רק אמר וכיחש שלא קרא לה רק מאיש אחר ולא מהאנשים פריצים הנ"ל. ונתן טעם לזה מחמת שחמותה היתה בעת הזאת בדחקות והיו מקבלים טובות מהפריצים הנ"ל שנכנסים תמיד לביתם בעניני שחוק וניבול פה. ואסרתי אותו בעת ההיא להתייחד עם אשתו בבית אחד עד שיבורר הדבר ואח"כ כשבא אבי' מדרכו שמענו שלמדוהו לשקר על המעשה הלז ושלחנו לקרא אותה מה תאמר על המסגרת שזה ידוע לכל ולא באה לזה נגשו הצדדים אם להתירה א"ל. והנה הבעל רוצה בל"ז לגרשה מחמת הפריצות שראה בה מקדם ובפרט שמצוה לגרשה אפי' בע"כ מחמת שראה אותה משחקת תמיד עמהם ואין בזה איסור חרגמ"ה כלל. אך אמר שהוא יתום וחפיצים שלו לערך מאה רובל כסף אצל חותנו המה ומתירא מאד לנפשו מחמת דוחק של חותנו כעת שהעבירו אותו מלהיות ש"ץ בקהלתם יאבד את כל אשר לו ואין לו למי לפנות אפי' על מזון סעודה אחת לזה מבקש מאתנו שישליש תיכף את החפיצים הנ"ל אז יעשה עמה דין ויגיד לפנינו כל תעלומות לבו מה שראה עלי' מקטן ועד גדול. והנה יצא מאתנו שקודם שנעיין בדינם אם לאוסרה עולמית א"ל שישליש החפצים תיכף. ונידון כתובתה הגם שאין לזה שני עדים על כל הנ"ל מבואר בח"מ סי' ג' ובטור ובב"י שב"ד וז' טובי העיר יכולין לקנוס לעוברי עבירה אפי' בלא עדות גמורה ובפרט אם הדור פרוץ אם ח"ו יתקרבו הזוג הנ"ל מחמת הדחק כו' אז הותרה ח"ו הרצועה בזנות בפרהסיא אם בזאת הפרוצה הכבושה ת"י (כי אבי' הי' ש"ץ דמתא) ונתגדלה ממעות העיר לא נעשה משפט מה יעשו הארזים. כי הוא קלא דל"פ שהיא זנתה עם הפריצים הנ"ל באותה הלילה ובפרט שמקודם ריננו עלי' מאד וצריך לעמוד לימין צדקו של היתום להציל כל החפיצים שלו והוא יקיים כמצוותו להשליש ג"פ כמבואר בב"ש (סי' י"א ס"ק ו' אף במקום שאין כופין אעפי"כ מצוה לגרשה ואין בזה איסור דר"ג וכן לפסק רמ"א סי' הנ"ל סעי' הנ"ל דבחדא מלתא כופין לנחשד כן לבעל מצוה לגרשה. אך אולי לא יעלה בידינו לעשות זאת ומחמת הדחק ירצה לדור עמה ויחזור מדבריו לאמר שאין מאמין להעדים הנ"ל. צריך לעיין עפ"י ד"ת אם מותר לכולנו