חוט המשולש חלק ב' קמו

בזה הספק דאין לוקין בשלמא בהתראה ספק הוא רק בשעת ההתראה ותיכף עשוי' להגלות לכן לוקה דלא הוי ליה לעבור על הל"ת לאפוקי בכאן הוא ספק דלא יודע לעולם אולי לא יבנה בהמ"ק כל ימיו של הקרבן ואינו שייך הטעם של התורה תמים יהיה לרצון. ואעפי"כ עובר בל"ת דהא אנחנו מצפים בכל יום על בנין בהמ"ק ב"ב. ולא דמיא להתראת ספק רק כמו דמיון בעלמא: ג מה שהביא מכ"ת ראיה דגם בזה"ז נוהג איסור הטלת מום מה"ת ממה דאיתא בתמורה (דף נ"ד ע"ב) אמר ר"י מותר להטיל מום בבכור בזה"ז קודם שיצא לאויר העולם. ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא דגזרינן אטו יצא רוב ראשו כו' ואם איתא דמטיל מום בזה"ז הוא דרבנן הא הוי גזירה לגזירה לדעתי זה לא נקרא כלל גזירה לגזירה דשכיח טובא שיצא רוב ראשו פתאום דשיעור בין אזנים לרוב ראשו הוא פדחתו ודבר מועט הוא מאד ולאו אדעתיה. ולכאורה יש להביא ראי' משם להיפך ממה דפסקינן שדוחה חשש תקלה האי חששא דיצא רוב ראשו דשכיח טובא ש"מ דהוה דרבנן אבל א"צ לכולם דרבא דאמר בע"ז דהוא דרבנן הוא בתרא נגד רב יהודא והלכה כמותו: ד מה שכתב מעכ"ת דאפשר לאוקמי דהרמב"ם פוסק כר"מ ומה שאוסר גרמא בהטלת מום דאזיל לשיטתו דגרמי בממון הן גרמא או גרמי הכל מה"ת ולא משום קנסא וכש"כ בהזיק למזבח דאסור מה"ת לדעתי אין הכרע דהא כתבו התוס' בב"ק (דף ו' ע"ב ד"ה שור רעהו) דמזיק קדשים בידים פטור מלשלם אף הקרן דיליף בירושלמי משני מקראות מכי יאכל קודש בשגגה ודממעט שור פסולי מוקדשין מקרן ומבור ומאדם. ולפ"ז דאף בעושה מום בידים פטור מלשלם מהיכא תיתי לרבויא איסורא בגרמא ואפשר מותר לכתחלה כיון שיש הרחקה גדולה בין הקדש לחולין: נדון מה שכתבתי שאין תקנה הן במכירת בהמות לנכרי הן במכירת בכור לנכרי רק במסירה מיד ליד גם יתן הנכרי כסף לצאת כל הדעות ולפי דעת התבואות שור שבדבר שהוא מה"ת לא מהני הערמה לאפוקי מאיסורא ומכ"ש מה שנוהגין עכשיו שנראה בעליל ההערמה ורק במסירה מיד ליד מהני כמו שמהני בקטן שהגיע למידת צרור וזרקו בדעת אחרת מקנה אותו זוכה מה"ת בדבר הנמסר מיד לידו: ו אף שדעתו קלושה ואינו מכוון רק לקנות החפץ שנמסר לידו לקבל המתנה שמסרו לו לכן כתב הר"ן בפ' התקבל דאינו זוכה בשום קנין רק במסירה משום שאינו יודע בדרכי הקנאה כלל ומכש"כ שמהני בנכרי בהערמה במסירה לידו שיודע דרכי הקנאה ואומר בפה מלא שקונה רק לבו בל עמו. והבאתי קצת ראיה לזה מתוספתא דפסחים ע"ש וכתב מעכ"ת ע"ז דדעת אחרת מקנה מהני בכל הקנינים אף שאין הקונה מכוון כלל לקנות אף שחושב שהוא שלו וראייתו ממה שכתב הנימוקי יוסף בב"ב (דף מ"א ע"א) בשם הראב"ד על מעשה דרב ענן בקרקע ודעת הקצות החושן בסימן רל"ה שהוא מטעם זכיה שלא בפניו דלא מהני בנכרי אך מכ"ת השיג עליו בזה. עוד הביא ראיה מהרשב"א בחידושיו לגיטין בסוגיא דזקן ידע לאקנויי. והקשה הא הלוקחים אינם יודעים ותירץ דבדעת אחרת מקנה אותו מהני והשוה מכ"ת שני הדינים יחד כי נטה אחר ספר קצות החושן שהרכיב קנין של קטן במידת צרור וזרקו לגדול שאינו מכוון כלל לקנות דמהני בדעת אחרת מקנה אותו ומחמת זה ריחק הקצות החושן את הקרובים וקירב את הרחוקים שעשה פלוגתא בין תוס' דפ' התקבל (דף ס"ה ע"א ד"ה ופדו בהן) שכתב במידת צרור וזרקו דזוכה לעצמו מה"ת ולא מטעם זכי' ע"ש ובין הרמב"ם [הובא בש"ע סימן רל"ה סעיף ז'] שכתב (בפ' כ"ט מה"מ ה' י"א) וז"ל יראה לי שקטן שקנה קרקע והחזיק בה תעמוד בידו אף שאין קנייתו כלום שהקטן כמו שאינו בפניו וזכין לאדם שלא בפניו וכו': ולפי דבריו חולק התוס' על הראב"ד ג"כ במעשה דרב ענן אבל לדעתי אין שום מחלוקת ביניהם שאינו דומה קנית קטן במידת צרור וזרקו במסירה לידו שהוא מה"ת בלי שום זכיה שלא בפניו כפי שהוכיח התוס' בפ' התקבל אבל בגדול שאינו מכוון כלל לקנות כמו במעשה דרב ענן או בקטן בשארי קנינים צריך לבוא לטעם זכיה שלב"פ וראיה מניה וביה דהא הרמב"ם וכן המחבר בסי' רמ"ג כתבו בסתם דקטן זוכה לעצמו במידת צרור וזרקו ושם אינו נזכר טעם דזכיה ובסי' רל"ה כתבו הטעם משום זכיה שלא בפניו. עוד ראיה קצת שבסי' רמ"ג לא חילקו בקטן בין דעת אחרת מקנה אותו מישראל ובין נכרי רק בסי' רל"ה דשם נזכר טעם דזכיה אין צריך לחלק שמבואר בכ"מ בש"ס שלנכרי אין שום זכיה שלב"פ לא מהם ולא להם. אך בסי' רמ"ג דשם אינו נזכר טעם דזכיה הלא היה צריך לחלק ולפי דברינו דמיירי שם ע"י מסירה ניחא דבמסירה גם מנכרי קונים גם מדברי הר"ן בפ' התקבל שכתב דלקטן לא מהני שום זכיה רק במשיכה לידו מוכח דקונה במסירה שלא מטעם זכיה שלב"פ. גם מסתמא דעת הראב"ד במעשה דרב ענן הוא מטעם זכיה שלב"פ כמו שכתב להדיא בפ' כ"ט מהלכות מכירה על הרמב"ם הנ"ל שמטעם זכיה זוכה הקטן בכמה קנינים היינו בלא מסירה רק מטעם זכיה שלב"פ ולא עדיף גדול שאינו מכוון כלל לקנות מקטן שיש בו דעת קלושה והשתא אתי שפיר מה שכתב מעכ"ת שדברי הרשב"א בחידושיו לגיטין סותר דברי עצמו שהקשה קושיית התוס' (דף ס"ה ע"א ד"ה צרור) ממה דתנן בפ' מי שמת (דף קנ"ו ע"ב) זכין לקטן הואיל ואינו יכול לזכות לעצמו והא אמרינן דקטן כזה זוכה בדעת אחרת מקנה אותו ותירץ כתוס' הנ"ל דשם מיירי שלא הגיע למידת צרור. ובזה סותר למה שהקשה הרשב"א בחידושיו לקדושין (דף מ"ב ע"א) בסוגין דנשיא אחד למטה על שיטת התוס' דזכין לקטן הוא מדרבנן מהא דאיתא בפ' השולח בעבד שחציו בן חורין שהקנה לבנו הקטן דקטן מקנה קנה ואקנויי לא מקני וצריך להעמיד