חוט המשולש חלק ב' קמא

דאינו לוקה משום דלא חזי להקרבה ופשיט ליה למר דלשון אינו לוקה שכתב הרמב"ם ז"ל שם ר"ל דאין בו איסור תורה כלל כמו גבי מטיל מום בבע"מ שכתב הרמב"ם ז"ל דאין לוקה ודקדק הלח"מ (שם בפ"א מה' א"מ דין ח') דר"ל דאינו עובר בל"ת וה"ה בזה. לע"ד אין הכרע משם דאטו כולהו בחדא מחתא מחתינהו דאין בו איסור כלל מה"ת דלמא הא כדאי' והא כדאיתא. ותו דגבי מטיל מום בבע"מ גופי' אין הכרע מלשון הרמב"ם ז"ל אלא דאינו עובר בל"ת מ"מ אפשר דאיסור תורה מיהא איכא. והנה ב"א הרב מוהרא"ב שי' כתב דהרמב"ם ס"ל גבי מטיל מום בבעל מום דעובר בל"ת [ומה שלא ביאר בהדיא דעובר בל"ת אפשר דסמך אמ"ש לפני זה בדין ז' גבי מטיל מום בקדשים דעובר בל"ת ואתי' במכ"ש כמ"ש הלח"מ שם] דפסק כר"מ דדריש כל מום לרבות מטיל מום בבע"מ אלא דר"מ לטעמיה (בפ"ג דפסחים ד' מ"ג) דדריש כל אפי' לענין מלקות גבי חמץ נוקשה וה"ה בזה. אבל אנן קיי"ל דלא דרשי' כל לענין מלקות אלא לענין איסור לחוד כמ"ש התוס' בפסחים (שם ריש ד' מ"ד) אליבא דר' יוחנן דדריש כל לרבות חצי שיעור לאסור לחוד יעו"ש. ותו דכתב הה"מ (פ"ב מהל' מאכלות אסורות) בשם הרמב"ם ז"ל שסובר שכל שבא מן הרבוי אין להביאם בענין המצות והמלקות עכ"ד. ולכאורה דבריו תמוהים דהלא הרמב"ם גופיה פסק כרבנן דר"מ דמוקמי' לדרשא דכל אגרמא וא"כ ליכא קרא לאסור הטלת מום בבע"מ כלל. וזהו עיקר קושית הלח"מ כמבואר בלשונו שם ועל זה לא תירץ כלום: אולם יתכן לקיים דבריו בזה דאולי הרמב"ם ז"ל לטעמיה אזיל שסובר דדינא דגרמי חייב מדין תורה דדינא הוא ולא קנסא גם אינו מחלק בין גרמי לגרמא אלא ס"ל בכולהו מחייב מדין תורה כמ"ש הסמ"ע ברס"י שפ"ו וכן הש"ך שם לדעתו. וא"כ יתכן דר"מ נמי אית ליה גרמא דהטלת מום מיהו דר"מ לטעמיה דדאין דינא דגרמי לענין הפסד ממון הדיוט וה"ה למטיל לגרמא דהטלת מום דמחייב משום הפסד קדשי גבוה. דמה לי ממון הדיוט או ממון גבוה. אמטו הכי לא צריך קרא לר"מ לרבות גרמא דתיפוק ליה דמחייב מדינא דגרמי דהוה כעושה מעשה אליביה אמטו הכי מוקמי לקרא דכל מום אמטיל מום בבע"מ. ותדע שכן הוא לפמ"ש התוס' כאן ובפסחים (ד' מ"ג) דלא דרשי כל אלא למאי דמסתבר לרבות וא"כ לכאורה אפכא מבעי לן דלר"מ דדאין דינא דגרמי מסתבר טפי למדרש כל אגרמא או אגרמי [דהלא דעת התוס' בכמה דוכתי ג"כ דדינא דגרמי הוא דין תורה בפ"ק דב"ק ד' ה' ע"א ושם ד' ע"א ובכתובות דף ל"ד] אלא ודאי משום דלר"מ לא צריך קרא אגרמי כיון דהוא דינא דאורייתא גבי ממון דמפסיד בגרמא הוה כמזיק בידים ה"ה בגרמא דהטלת מום לגבוה דמה לי ממון הדיוט או ממון גבוה ואמטו הכי מוקי לקרא אמטיל מום בבע"מ. ורבנן לטעמייהו דס"ל גרמא בנזקין פטור אמטו הכי איצטריך קרא דכל מום לאסור גרמא וכיון דקיי"ל כר"מ בהא דדאין דינא דגרמי אמטו הכי פסק הרמב"ם ז"ל כר"מ בהא דמטיל מום בבע"מ אסור מדין תורה אלא דאינו לוקה מטעמא דאמרן דכיון דאתי מריבויא דכל אין לוקין ואוסר נמי גרמא מדין תורה משום דינא דגרמא דהוה כמזיק בידים מדין תורה כנ"ל: ועפי"ז יתיישב ג"כ קושית הלח"מ דלעיל מפרק קמא דע"א דמסיק התם דמטיל מום בבע"מ חמיר טפי ממטיל מום בקדשים בזה"ז דאין בו אלא איסור דרבנן משום דנראה כמטיל מום דכבר כתבנו לעיל באות י"ג דסוגיא דהתם קאי אליבא דרבנן דר"מ דמעטי' מטיל מום בבע"מ מקרא דתמים יהי' לרצון רק דאסור מדרבנן ובדרבנן שפיר יש לחלק חלוקה זו אבל לר"מ דמטיל מום בבע"מ אסור מדין תורה אע"ג דלא חזי להקרבה מרבויא דכל בשל תורה אין לחלק בין חזי לדמי או לאו כנ"ל. מ"מ העיקר כמש"ל בדעת הרמב"ם שמפרש הסוגיא דפ"ק דע"א בקדשי בד"ה אבל בקדשי מזבח ס"ל דשפיר חזי להקרבה דמקריבין אעפ"י שאין בית וכנ"ל. משא"כ בכור בחוצה לארץ ותמורת בכור ומעשר דאפי' בזמן הבית לא חזי להקרבה וגם לא דמי למטיל מום בבע"מ דבע"מ חזי לדמי והנך אפי' לדמי לא חזי דאין להם פדיון כמו שמחלק הש"ס פ"ק דע"א או כמו שמחלקים התוס' פ"ג דתמורה (דף כ"א ד"ה המטיל מום) דבע"מ חזי להקרבה קודם המום משא"כ הנך לכן יראה דבהנך אינו עובר בל"ת אבל מ"מ יתכן שיש בו איסור תורה וצ"ע: ונשוב עתה לעיקר שאילתינו בנדון מכירת בכור לעובד כוכבים שבני הכפרים נוהגין בהם קלות במכירתו כעין הערמה בעלמא וכמצחק בעיניהם שעל כן נוטה דעתו הרמה שראוי לתקן שאחר המכירה והלידה יצוה לעובד כוכבים לעשות בו מום לא כן עמדי כי לא יתכן לעשות תקנה בדבר איסור רק לברוח מאיסור החמור אל איסור הקל דנפיק מיניה חורבה שיסמכו על עשיית המום ולא יחושו על המכירה שתהיה כדת של תורה או שלא יחושו על המכירה כלל אחר שיראו שמזקיקים אותם לעשות בו מום מכלל שאין ממש במכירה ולא יעשוה כלל רק שיסמכו על עשיית המום שיטעו לומר דמותר לצוות לעובד כוכבים לעשות בו מום בבכור בזה"ז. ולפי דרכו היה יותר טוב לתקן שאחר המכירה והלידה יכניסנו לכיפה דזה עדיף טפי מהטלת מום כדאי' להדי' בש"ס פ"ק דע"א והרי הרא"מ במרדכי מתיר להכניסו לכיפה בזה"ז אפי' בלי שום מכירה ואפי' להרא"ש דאוסר משום בזיון קדשים נראה דאחר המכירה אפית"ל שלפי האמת אינה מכירה מ"מ ליכא תו בזיון קדשים אבל היותר נכון לתקן שלא ימכר העובר לגמרי רק אבר אחד ממנו שנעשה בו בע"מ בחסרונו או לכל היותר טריפה כדעביד רב מרי בפ"ק דבכורות (דף ג') ואחר שחיטה יתן לעובד כוכבים האבר ההוא שהקנה לו וכמו שהאריכו התוס' והרא"ש שם דשפיר דמי למעבד כן בבכור בזה"ז וכן נוהגין פה בקהלתינו יצ"ו דבזה