חוט המשולש חלק ב' קמ

בהם מום אעפ"י שעדיין אסורין בגיזה ועבודה הואיל וכבר יצאו לחולין לשחוט ולאכול במדינה ולא חזו לגופי' ולא לדמי ואע"ג דהוה חזי להקרבה קודם המום והלא בכור בע"מ נמי א"צ פדיון ומותר לשחוט ולאכול במדינה ואפי' לעובד כוכבים שרי לאכילה רק שאסור בגיזה ועבודה כפסולי המוקדשין ואמאי פליג ר"מ בבכור שאחזו דם דהוה כבכור בע"מ ואוסר להטיל בו מום מדין תורה ומה בינו לפסולי המוקדשין שנפדו דלא חזי נמי אפי' לדמי. והא תינח להך שינויא דהתוס' שם (ד' ל"ד ע"א ד"ה אי לימא וכו'") שכתבו דבכור שאחזו דם אינו אלא כבעל מום עובר ואסור לשחוט עליו במדינה מדין תורה. וכן הוא מסקנת הרא"ש להלכה וסתם הש"ע כוותי' (בסימן שי"ג סעי' ה') דהשתא ודאי לא דמי לפסולי המוקדשין שנפדו שיצאו מקדושתן לגמרי ומותר לשחטם ולאכלם במדינה. משא"כ בבכור שאחזו דם דלא הוה אלא מום עובר ואסור לשחוט במדינה מד"ת ואמטו הכי אוסר ר"מ להטיל בו מום מן התורה [ומה"ט נמי לא דמי לקדשים בזה"ז דאין בהם משום שחוטי חוץ לפר"י] אולם לשנויא קמא דהתוס' שם דס"ל דבכור שאחזו דם חשיב מום קבוע. דמותר לשחוט עליו במדינה מדין תורה ואין בו איסור שחוטי חוץ אלא משום גזירה דרבנן דאתי לאחלופי בתם דהשתא מד"ת דמי ממש לפסולי המוקדשין שנפדו דמודה ר"מ דשרי להטיל בו מום ואמאי פליג ר"מ אדרבנן גבי בכור שאחזו דם הא לתרווייהו אין בו איסור הטלת מום מד"ת אלא מדרבנן והיכי מסיק הש"ס דבקראי פליגי. ואולי יש לחלק ולומר דבכור בע"מ שאני הואיל דחזי להקרבה קודם שנעשה בו מום ולא נעשה בו מעשה. משא"כ בפסולי המוקדשין שנפדו אע"ג דהוה חזי להקרבה קודם המום מ"מ אחר שנפדו ויצאו לחולין וכבר נכנסו אחרים תחתיהן לקדושה הו"ל עכשיו כפנים חדשות. וכאילו לא חזי להקרבה מעולם כנ"ל. ס"ד אכתי לא מטינא לשחיטת קדשים וצ"ע. ולכן יראה דיפה הכריע הרא"ש ז"ל כאידך שינויא דהתוס' דאחוזת הדם לא חשיב אלא כמום עובר. והוציא מכאן דמדין תורה מותר להטיל מום קבוע בבכור שנפל בו מום עובר ואין בו אלא איסור דרבנן דמה"ט שרינן בבכור שאחזו דם דהוה מום עובר להקיזו ולהטיל בו מום קבוע משום הפסד קדשים וכן פסק הש"ע (בסי' שי"ג סעיף ה') בפשיטות: אלא שיש להבין כיון דמטיל מום בבע"מ עובר אין בו איסור תורה מטעם שכתב הרא"ש דלא קרינן בי' תמים יהי' לרצון באותה שעה אמאי פסק הרמב"ם ז"ל במטיל מום בזה"ז דעובר בל"ת. נהי דמקריבין אעפ"י שאין בית הלא אכתי מחוסר מעשה דבנין המזבח ולא קרינן בי' תמים יהי' לרצון באותה שעה כמו שטענו התוס' בפ"ו דיומא (דף ס"ג). ואולי יש לחלק בין מום עובר שפסולו בגופו מצד הקרבן עצמו שאינו ראוי להקרבה באותה שעה ועוד שאין בידו להעביר המום. משא"כ בחסרון בנין המזבח שהוא בידו ומה"ט מחייב הרמב"ם אשחוטי חוץ בזה"ז וכנ"ל. אולם דעת התוס' הוא להפך דאע"ג דאסור לשחוט בחוץ מן התורה על מום עובר כדאי' בפ"ו דבכורות (דף ל"ז) משום דהמום ממילא עובר. אבל שוחט קדשים בחוץ בזה"ז אינו אסור מה"ת משום דמחוסר מעשה בנין המזבח כמ"ש התוס' ביומא שם וא"כ ק"ו למטיל מום בקדשים בזה"ז דאין בו איסור תורה. דהא אפי' מטיל מום בבע"מ עובר אינו אסור מה"ת אע"ג דהמום ממילא עובר משום דלא קרינן ביה תמים יהי' לרצון באותה שעה ק"ו בזה"ז דמחוסר מעשה בנין המזבח דאינו עובר בהטלת מום מה"ת ואתי' במכ"ש משחוטי חוץ. ועפ"י זה יש מקום ליישב מה שגמגם הט"ז (בסס"י שי"ג) על מה שהשמיט הש"ע לדעת הרא"ש וטור שפסקו כרבנן דר"ש גבי בכור שאחזו דם דאעפ"י שמותר להקיזו אפי' במקום שעושה בו מום. מ"מ אסור לשחוט על מום זה שנעשה בו ופי' התוס' שם הטעם משום גזירה אטו היכי דלא מיית בלי עשיית המום דחשיב כתם וכו'. יש לומר דעד כאן לא גזרו רבנן בזה אלא בזמן הבית אבל בזמן הזה דאפי' מטיל מום בתם אין בו איסור תורה ליכא למגזר אטו היכי דלא מיית בעשיית המום. כיון דהא גופי' אין בו אלא איסור דרבנן. ואפי' להרא"ש ז"ל דנסיב טעמא משום דמטיל מום בבע"מ נמי אסור מדרבנן ולא התירו אלא להקיז משום פסידא אבל לא לשחוט עליו אעפ"י שעשה המום בהיתר ע"ש. נמי יש לומר דבזה"ז כיון דאפי' מטיל מום בבכור תם אין בו אלא איסור דרבנן לא גזרו גבי מטיל מום בבע"מ דהוה תרי דרבנן וגם שעשה המום בהיתר וא"ש: אולם שצ"ע בלשון הרא"ש פ"ה דבכורות (שם דל"ה סי' ו') שכתב הרמב"ם ז"ל (כן הגיהו ב"ח וט"ז סי' שי"ג) פסק כלישנא בתרא ולא ידענא טעמא מאי דבשל תורה הוא ואפשר דהיינו טעמא דאע"ג דאיסור הטלת מום הוה מדאורייתא. מה שאינו נאכל באותו מום הוה מדרבנן עכ"ל. והלא הרא"ש עצמו (שם סי' ד') פסק דהטלת מום בזמן הזה נמי אינו אסור אלא מדרבנן וכמו כן יש לדקדק בלשון הש"ע (סי' שי"ג סעיף ה') שכתב דבר תורה בכור שנפל בו מום עובר מותר להטיל בו מום קבוע וכו'. הלא אפי' בבכור תם אין בו איסור תורה בזמן הזה. ומזה יראה לכאורה שכל שאסור מדין תורה בזמן הבית גם בזה"ז יש להחמיר בו כשל תורה וא"כ ה"ה בנדון זה דבכור שאחזו דם. ויש לדחות דאולי הרא"ש לא כתב הא דבשל תורה וכו' אלא כלפי הרמב"ם ז"ל לשיטתו שפסק דמטיל מום בזה"ז עובר בל"ת וכנ"ל. והש"ע (בסעי' ה') הנ"ל נמי אתי לאשמועינן דהיכא שנפל בו מום עובר אפי' להרמב"ם אין בו איסור הטלת מום מדין תורה כנ"ל מ"מ יותר נראה שדעת הרא"ש וטור להחמיר בזה"ז כמו בזמן הבית וכנ"ל: ונשוב אל הראשונות שכתב מר דבבכור בחוצה לארץ גם הרמב"ם יודה דאינו אסור בהטלת מום אלא מדרבנן כיון דאפי' בזמן הבית לא חזי להקרבה כמ"ש הרמב"ם (פ"א מה' בכורות) א"כ דמי למטיל מום בתמורת בכור ומעשר שכתב הרמב"ם ז"ל (בה' א"מ)