חוט המשולש חלק ב' קלט

בפרהסיא ואמטו הכי מכניסן לכיפה בצנעה. ואהא פריך א"כ למה יכניסם לכיפה דאיכא תרתי חדא דאכתי איכא קצת בזיון קדשים כמ"ש הרא"ש ותו איכא צער ב"ח נשחטי' משחט או לשוי' גיסטרא דליכא בזיון ולא צער ב"ח דטובים היו חללי חרב מחללי רעב אלא איסור דרבנן דשחוטי חוץ או דהטלת מום בזה"ז וכנ"ל. ובזה מיושב שפיר הקושיא דלעיל אהא דפריך מעיקרא ולעקרינהו ולא חייש להטלת מום דכבר אסיק המקשה אדעתיה דהטלת מום בזה"ז אין בו אלא איסור דרבנן כמו בשחוטי חוץ ואמטו הכי קשיא ליה שפיר דלעקרינהו דהא חזינן גבי נושא ונותן בשוק של ע"א שהתירו איסור צער ב"ח בשביל קנסא זו דלרדותן בפרהסיא כ"ש שיש להתיר איסור דרבנן דהטלת מום בשביל לרדותן בפרהסיא דעדיף טפי מהכנסה לכיפה שהוא בצנעה ועלה משני דאדרבה הכא משום בזיון קדשים עדיף טפי שלא לבזותן בפרהסיא ופריך עלה א"כ לשחטי' משחט או לשוי' גיסטרא דהשתא עדיף טפי דליכא בזיון קדשים ולא צער ב"ח אלא איסור דרבנן דשחוטי חוץ או דהטלת מום בזה"ז עלה משני רבא דלא היא דאיכא למיחש משום דנראה כמטיל מום בקדשים דחמיר לן טפי מאיסור צער ב"ח דבקדשים החמירו טובא אפי' בזה"ז משום חומרא דקדשים כדאשכחן שעשו כמה מעלות בקודש וזה מוכרח כדעת רבא וכנ"ל וס"ל להך ברייתא דצער ב"ח דרבנן כמ"ש המרדכי. וכבר כתבנו דהא דאמר נראה מטיל מום ממש הוא רק פרושא דמלתא דרבא וכנ"ל: יג ובזה מיושב ג"כ הקושיא השניה בהא דפריך ולהוי כמטיל מום בבע"מ דאסור דלאו אליבא דר"מ פריך דא"כ למה אמר דאסור הו"ל למימר דעובר דהא לר"מ מטיל מום בבע"מ עובר בל"ת דכל מום לא יהי' בו ותו דבפ"ג דביצה (דף כ"ז) מוכח דרבא לא ס"ל כר"מ אלא כרבנן דמוקמי' לקרא דכל מום לא יהי' בו אגרמא ע"ש ואמטו הכי קאמר רבא דאפי' לרבנן נמי עדיף טפי בהכנסה לכיפה מהטלת מום בזה"ז אלא לרבנן נמי פריך אלישנא דרבא דאמר נראה דמשמע שאין בו אלא משום מראית העין לחוד כמ"ש התוס' במנחות שם הלא איסור גמור הוא מדרבנן כמ"ש התוס' בבכורות ד' ל"ג) דאפי' לרבנן נמי אסור להטיל מום בבע"מ מדרבנן וה"ל למימר משום דהו"ל מטיל מום בבע"מ כדפירש"י ז"ל ועלה משני שפיר דלא דמי ממש למטיל מום בבע"מ דבע"מ חזי לדמי ובזה"ז אפי' לדמי לא חזי מש"ה קאמר נראה וכל זה לרבנן דקיי"ל כוותייהו אבל לר"מ דס"ל מטיל מום בבע"מ אסור מן התורה מקרא דכל מום וכו' וקרא דתמים יהי' לרצון מוקי לה במילי אוחרי אין ה"נ דלא מחלק בהכי ואמטו הכי ס"ל דאסור מה"ת להטיל מום אפי' בבכור בע"מ דאין לו פדיון ולא חזי אפי' לדמי וא"ש ורבא לא בעי לאוקמי הברייתא כר"מ אלא כרבנן דהלכתא כוותייהו ואשמועי' דהך ברייתא אתי נמי כהלכתא כנ"ל: יד איברא דהתוס' בבכורות שם כתבו להדיא דאפי' לר"מ דמחייב מטיל מום בבע"מ מודה בקדשים בזה"ז דגרע טפי משום דלא לדמי חזו והדרא קושי' לדוכתי' דמ"ש מבכור שאחזו דם דהו"ל כבכור בע"מ דלא חזי לגופיה ולא לדמי ואפ"ה אוסר ר"מ להטיל בו מום מדין תורה. והנראה ליישב בזה עפ"י מ"ש התוס' פ"ג דתמורה ריש ד' כ"א אהא דאיבעי' לן במטיל מום בתמורת בכור ומעשר מהו מי אמרינן כיון דלא קריבן לא מחייב וכו' דהבעי' קאי אפי' לר"מ דמחייב במטיל מום בבע"מ דהתם חזי להקרבה קודם המום אבל הני מעולם לא חזו להקרבה ומסיק התם דלא מחייב ע"ש. וכדבריהם מוכח בש"ס דבכורות שם דבעי למימר דר"מ מוקי לקרא דתמים יהי' לרצון עבע"מ מעיקרו ופריך פשיטא דיקלא בעלמא הוא משמע דאי לא הוה כדיקלא בעלמא. הוה א"ש דמודה בי' ר"מ ועל כרחי' מטעם דמעולם לא חזי להקרבה ומה"ט נמי ניחא דמודה ר"מ בקדשים בזה"ז דמעולם לא חזי להקרבה ולא דמי לבכור בע"מ דחזי להקרבה קודם המום והי' לו שעת הכושר למזבח והש"ס דקאמר דלא לדמי חזי וכו' קאי אשאר קדשים ויתכן דהכי פירושו דבע"מ נהי דלא חזי לגופיה לדמי חזי לאפוקי הכא דלא לדמי חזי ואמטו הכי לא דמי לשאר קדשים בע"מ ולא לגופי' חזי מעולם. ומה"ט לא דמי לבכור בע"מ. ובזה מדוייק נמי מה שהוצרך עוד לומר ולא לגופיה חזי הא עיקר החלוקה הוא משום דלא חזי לדמי וכבר אמר זה מקודם ובהא דלא לגופיה חזי לכאורה אין נ"מ דהא בע"מ נמי לא חזי לגופיה אבל לפי הנ"ל א"ש דר"ל דלא לגופי' חזי מעולם ואמטו הכי לא דמי נמי לבכור בע"מ דמחייב ר"מ בהטלת מום אע"ג דאין לו פדיון ולא חזי לדמי משום דהוה חזי לגופי' קודם המום. ומ"ש התוס' בבכורות (שם ד"ה בע"מ מעיקרו פשיטא וכו') תימא לימא דלבכור איצטריך שיש בו קדושת הגוף [ולאו דיקלא הוא] ואין לו פדיון דמודה ר"מ שם קיימו התוס' להדיא אבכור בע"מ מעיקרו קודם שיצא לאויר העולם כמו שציינו דבריהם להדיא אבע"מ מעיקרו דלא חזי להקרבה מעולם דומיא דבע"מ מעיקרו ודמי ממש לקדשים בזה"ב. הא בכור שנולד בו מום אחר לידה אע"ג דלא חזי לדמי מחייב ר"מ כיון דהוה חזי להקרבה קודם המום: טו ובהכי ניחא מה שקשה לכאורה על דברי התוס' דתמורה הנ"ל דלמה הוצרכו לומר דאפשר דמודה ר"מ גבי תמורת בכור ומעשר משום דמעולם לא הוה חזי להקרבה. עדיפא הו"ל למימר דשאני תמורת בכור ומעשר דלא לגופייהו חזי להקרבה ולא לדמי דאין להם פדיון כדמחלק הש"ס בהדיא בשמעתין גבי קדשים בזה"ז דמודה ר"מ משום דלא חזי אפי' לדמי. ולפי הנ"ל ניחא דהוצרך לזה משום בכור בע"מ דמחייב ר"מ בהטלת מום אע"ג דאין לו פדיון ולא חזי לדמי וע"כ משום הך חלוקה דהוה חזי להקרבה קודם המום: איברא דבר מן דין צ"ע בסוגיא דבכורות שם גופי' דמסיק התם דר"מ מוקי לקרא דתמים יהי' לרצון למעוטי פסולי המוקדשין שנפדו דמותר להטיל