חוט המשולש חלק ב' קלח

דלת והוה טפי בכלל עיקור אהכי פריך שפיר. משא"כ בהך פרכא דנשחטי' משחט שאינו בכלל עיקור כלל דהא דרכה בכך וסוף בהמה לשחיטה קשיא להו להתו' שפיר כיון דמיירי נמי בקדשי מזבח כדמוכח משנויא דרבא מאי פריך ונשחטי' משחט הא בקדשי מזבח אי אפשר משום שחוטי חוץ ובקדשי בד"ה אימא ה"נ דלא בעי עיקור כלל אלא שחיטה כדרכה והא דקתני בהמה תעקר לא קאי אחרמים דב"ה כלל דהתם אין דינה בעיקור כלל אלא אקדשי מזבח לחוד אלא ודאי דהך פרכא קאי גם אקדשי מזבח דאין בהם משום שחוטי חוץ בזה"ז. וזהו שדקדקו התוס' בקושייתם משמע דלא איירי הכא אלא בקדשי בד"ה וקשיא וכו' ר"ל דאי איירי נמי מקדשי מזבח לא הוה פריך מידי אפי' מחרמין דקדשי בד"ה דאימא הך בהמה תעקר אקדשי מזבח לחוד קאי כמ"ש מהרש"א ז"ל משא"כ באינך פרכי דהש"ס א"ש דפריך מקדשי בד"ה וכו' ורבא משני דאפ"ה לא איירי אלא בקדשי מזבח לחוד וא"ש ועמש"ל בישוב קושי' השני' בפ"ע בעזה"י: אמנם כדי לתרוצי סוגיא נלענ"ד ליישב שני הקושיות הללו חדא מגו חדא אשר יאמר כי הוא זה דצריך להבין תחלה לפמ"ש התו' בתי' השני דאיירי בקדשי בד"ה והא דאסר בהטלת מום הוא רק דרבנן גזירה אטו קדשי מזבח א"כ מאי פריך אדרבא דאמר נראה כמטיל מום הא מטיל מום ממש הוא הלא רבא קאי אקדשי בד"ה דאין אסור בהטלת מום אלא משום גזירה דרבנן אטו קדשי מזבח א"כ שפיר קאמר נראה כמטיל מום בקדשי מזבח וגזרי' אטו קדשי מזבח. וצ"ל דקשיא לי' אלשון נראה דכיון דאסור מדרבנן יהי' מאיזה טעם שיהי' לא הו"ל למימר נראה אלא משום דהו"ל מטיל מום בקדשים דאסור מדרבנן אבל לשון נראה משמע שאין בו איסור גמור אלא משום מראית העין וכ"מ בתוס' מנחות (דף נ"ז ע"ב ד"ה אלא למעוטי) דחשיב לי' פ"ק דע"ז נראה בעלמא וכו' ע"ש. ועדיין יש להבין לפר"י דאיירי בקדשי מזבח והא דפריך ונשחטי' משחט משום דבזה"ז אפי' בקדשי מזבח אין בו משום שחוטי חוץ א"כ מאי פריך נראה מטיל מום מעלי' הוא הא כבר אסיק אדעתיה דבזה"ז אין בו משום שחוטי חוץ כיון דלא חזי להקרבה ה"נ אין בו משום מטיל מום וכדמסיק לכן יראה דהאי דקאמר נראה מטיל מום ממש הוא. לאו פרכא הוא דפריך אלא פירושא דמילתא דרבא הוא שבא לפרושי לישנא דרבא דאמר נראה משום דבזה"ז לא חזי להקרבה. והנה אם נאמר דגם הפרכא דבתרה ולהוי כמטיל מום בבע"מ הוא ג"כ דרך פרושא שבא לומר דאפי' למ"ד מטיל מום בבע"מ אסור אפ"ה מודה בזה"ז דאין בו איסור רק שנראה כמטיל מום הי' מיושב הקושיא הראשונה בפשיטות דבאמת כבר אסיק המקשה אדעתיה מכל זה דבזה"ז לכ"ע אין איסור בהטלת מום ואמטו הכי קשי' ליה דנעקרינהו ונשווי' גיסטרא דס"ד דאין בו איסור כלל ושני' ליה רבא דמ"מ נראה כמטיל מום והדר מפרשי מ"ט לא הוה מטיל מום ממש: יא אמנם בל"ז קשה בהא דפריך ונשחטי' משחט נהי דבזה"ז אין בו משום שחוטי חוץ מדין תורה מ"מ איסור דרבנן מיהו איכא אפי' בזה"ז ובהכרח לומר דאפ"ה קשי' ליה שפיר דלא ניחוש לאיסור דרבנן בזה משום חששא דתקלה דהא השתא דנועל דלת בפניה עד שתמות איכא תרתי בזיון קדשים כמ"ש הרא"ש שם וגם צער ב"ח משא"כ בשחיטה ליכא בזיון ולא צער ב"ח כמש"ה טובים היו חללי חרב מחללי רעב אלא איסור דרבנן דשחוטי חוץ לבד וסמי תרתי מקמי חדא א"כ מאי משני רבא אהא דפריך ונשווי' גיסטרא משום דנראה כמטיל מום וכו' מה בכך הא עכ"פ אין בזה אלא איסור דרבנן לחוד וגבי נעילת דלת איכא תרתי צער ב"ח ובזיון קדשים ונהי דס"ל לרבא צער ב"ח דרבנן או דמוקי להך ברייתא כמ"ד צער ב"ח דרבנן [וכדאיתא בשבת ד' קמ"ה] מ"מ סמי תרתי מקמי חדא ובהכרח לומר דס"ל לרבא דאיסור הטלת מום בקדשים חמור לן טפי משום חומרא דקדשי שמים דמחמרינן בהו טובא כדאשכחן שעשו כמה מעלות בקדשי שמים אמטו הכי עדיף טפי מאיסור צב"ח כנ"ל. ועפ"י הצעות האלה יתיישב הסוגיא שפיר אשר יאמר כי הוא זה. וצ"ע על הרא"ש שטרח למצוא טעם לאסור הכנסה לכיפה לבכור בזה"ז משום בזיון קדשים תיפוק לי' משום צב"ח כדאיתא במרדכי בשם הרא"ם. ואולי ס"ל להרא"ש כדעת הש"ג דבמקום צורך מצוה אין לחוש לצב"ח דלא כמשמעות התוס' בשמעתי' לעיל ע"א ד"ה אמר אביי]: יב דהנה יש לדקדק לכאורה בהא דפריך מעיקרא ורמינהו וכו' וה"נ להוי עיקור בנשירת פרסות חדא מאי אולמיה דעיקור פרסות מהכנסה לכיפה אימא באמת דדא ודא אחת היא ונקט חדא וה"ה לאידך. שנית אפי"ת דדוקא קתני הכא הכנסה לכיפה והתם עיקור פרסות נמי א"ש לפמ"ש לעיל ע"א ד"ה מנשר גבי נושא ונותן בשוק של ע"א דלכך אמר התם דמנשר פרסותיהן מן הארכובה ולמטה כדי שיוכל ליהנות מהן דסגי בהך קנסא דעיקור משא"כ במן. הארכובה ולמעלה דטריפה אינה חי' א"כ מאי קושיא דהלא כאן אסור בהנאה אמטו הכי מכניסה לכיפה כדי שתמות משא"כ התם גבי נושא ונותן בשוק של ע"א דיכול ליהנות מהם אמטו הכי אמרו דסגי בעיקור פרסות ויראה דקשיא ליה למקשה אמאי התירו לשום צער ב"ח טפי הו"ל למימר התם דלשויא גיסטרא או ימיתם בשאר מיתה דליכא צער ב"ח כדמוכח להדיא בפ"ק דחולין (דף ז') בעובדא דרבי פנחס בן יאיר דבמיתה ליכא צער ב"ח וכי משום הפסד ממון יתירו צער ב"ח דאיכא מ"ד שהוא מדאורייתא והכי קיי"ל (בא"ח סי' ש"ה סעיף י"ט) ובהכרח לומר דעיקור עדיף משום דאיכא פרסום טובא בזה ושפיר דמי למיעבד הכי כדי לרדותן ולבזותן בפרהסיא ואמטו הכי נמי קשיא ליה שפיר גבי מקדיש בזה"ז שאמרו בהמה תעקר משום קנס כמ"ש התוס' טפי עדיף לעקור פרסות כדי לרדותן ולבזותן דהא מה"ט שרינן התם צער ב"ח כדמייתי מקרא דאת סוסיהם תעקר ועלה משני שפיר דמידי הוא טעמא התם כדי לרדותן ולבזותן בפרהסיא אבל הכא גבי קדשים אדרבה יש לחוש לבזיון קדשים מש"ה עדיף טפי שלא לבזותן