חוט המשולש חלק ב' קלה

הכבוד כאשר עם לבבי בקצרה אשר יאמר כי הוא זה בעזה"י. ראשונה הסכימה דעתו בענין מכירת בכור שאינו רק הערמה דלא מהני בשל תורה שראוי לתקן שאחר הקנין והלידה יצוה לנכרי לעשות מום בהולד קודם שחיטה דהטלת מום בבכור בזה"ז לדעת רוה"פ אין בו אלא איסור דרבנן כדאיתא בפ"ק דע"ז (דף ט"ו) ובתוס' והרא"ש פ"ה דבכורות (דף ל"ג) ואפי' להרמב"ם ז"ל (פ"א מה' א"מ דין ד') שסובר דהטלת מום בקדשים בזה"ז עובר בלא תעשה אלא שאינו לוקה הנה בבכור בחוץ לארץ גם הוא יודה דאין בו איסור תורה דהלא אפי' בזמן הבית אינו ראוי להקרבה כמ"ש הרמב"ם (בפ"א מה' בכורות דין ה') א"כ דמי למטיל מום בתמורת בכור ומעשר שכתב הרמב"ם (בה' א"מ שם דין ט') דאינו עובר בל"ת הואיל ואינו ראוי להקרבה (כמו שדקדק הלח"מ שם בדין ז' גבי מטיל מום בבע"מ) משא"כ בשחוטי חוץ שהוא בכרת לדעת הרמב"ם ז"ל (סוף הלכות מעה"ק דין ט"ו) עכ"ד: ב הנה מטוני' דמר אמינא דבכור בחוצה לארץ גם לדעת הרמב"ם ז"ל אינו עובר משום שחוטי חוץ כיון שאינו מתקבל בפנים שהרי אינו ראוי להקרבה מדין תורה כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"א מה' בכורות דין ה') שהרי הוא כחולין ויאכל במומו וכל שאינו ראוי לבא אל פתח אוהל מועד אינו עובר עליו משום שחוטי חוץ ומר נמי מדמי בכור בחוצה לארץ לבכור בעל מום שאין בו משום שחוטי חוץ: תו כתב מר בטעמו של הרמב"ם שסובר דמטיל מום בקדשים בזה"ז נמי עובר בל"ת רק שאינו לוקה דהיינו משום שמא יבנה בהמ"ק בעוד הבהמה חיה ויהא ראוי להקרבה ומ"מ אין בו מלקות דהוה התראת ספק. ומפאת זה הוציא דס"ל להרמב"ם ז"ל מטיל מום בבעל מום עובר חייב ודלא כסתימת הש"ע בי"ד (סי' שי"ג סעיף ה') לע"ד זה אינו דא"כ אמאי עובר בל"ת מספק הלא כללא כייל הרמב"ם ז"ל (בסוף הלכות כלאים ופ"ט מה' ט"מ דין י"ב) דכל ספיקא מדאורייתא שריא ואין בו אלא איסור דרבנן וה"נ ספיקא הוה שמא לא יבנה כל ימי חיי הבהמה ונמצא דלא חזי' להקרבה. ועוד דהא איכא חזקה קמייתא שזה כמה שלא נבנה דמה"ט שרו כהני בזה"ז בחמרי מפני שתקנתם קלקלתם כדאי' בפ"ב דתענית (דף י"ז) גם מ"ש דהתראת ספק אין לוקין ליתא דקיל"ן כרבי יוחנן דהתראת ספק שמה התראה כמ"ש הרמב"ם פט"ז מה' סנהדרין: ד אולם יש מקום להביא ראיה לדעת הרמב"ם ז"ל לכאורה מפ"ה דתמורה (דף כ"ד ע"ב) דאמר רב יהודא מותר להטיל מום בבכור בזה"ז קודם שיצא לאויר העולם ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא נגזר דלמא יצא רוב ראשו וקשדי ביה מומא ופריך ואימא ה"נ דנגזר ומשני אפ"ה הא עדיפא מדאתי ביה לידי תקלה דגיזה ועבודה ע"כ משמע דאי לאו הך חששא דתקלה פשיטא ליה להש"ס דאיכא למגזר דלמא יצא רוב ראשו וקשדי ביה מומא ואם איתא דמטיל מום בקדשים בזה"ז נמי אינו אסור מה"ת אלא מדרבנן. ומשום מראית העין לחוד דנראה כמטיל מום מאין פשיטא ליה דנגזר גזירה לגזירה בקודם שיצא לאויר העולם אטו אח"כ ובאחר שיצא לאויר העולם משום מראית העין דפריך ואימא ה"נ וכו' ואדרבא איפכא איכא לאקשויי אדר"י דהא נמי פשיטא דלא גזרינן אלא ודאי פשיטא ליה להש"ס דהטלת מום בקדשים בזה"ז נמי עובר בל"ת כנ"ל. ובעיקר טעמו של הרמב"ם ז"ל יראה עפ"י מה דאיתא בפי"ג דזבחים (דף ק"ז ע"ב) פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש בשוחט קדשים בחוץ בזה"ז דרבי יוחנן מחייב ור"ל פוטר ופסק הרמב"ם ז"ל (בסוף ה' מעה"ק דין ט"ו) כר' יוחנן דמחייב וביאר שם הטעם משום שהוא ראוי ליקרב בפנים דהא מותר להקריב אעפ"י שאין בית. שקדושה ראשונה קידשה לעתיד לבא וכו'. וכדאיתא בזבחים שם וא"כ ה"ה והוא הטעם נמי גבי מטיל מום בקדשים בזה"ז דעובר בל"ת דהא חזי להקרבה. אלא דאפכא קשה אמאי אינו לוקה נמי מה"ט כמו גבי שחוטי חוץ דחייב כרת אפילו בזה"ז. ולכאורה נראה עפ"י מ"ש הרא"ש (פ"ה דבכורות סי' ד') גבי מטיל מום בבע"מ עובר דאינו חייב משום דלא קרינן תמים יהיה לרצון באותה שעה משמע דה"נ במטיל מום בקדשים בזה"ז אינו לוקה משום דלא חזי להקרבה באותה שעה דאעפ"י שמקריבין אעפ"י שאין בית אכתי מחוסר בנין המזבח כמ"ש התוס' בפ"ו דיומא (דף ס"ג) והיינו דקאמר רבא בפ"ק דע"ז (דף י"ג) דבזמן הזה לא חזי להקרבה ר"ל נמי משום דמחוסר עדיין בנין המזבח וס"ל להרמב"ם ז"ל דמ"מ עובר בל"ת כדמוכח בסוגיא דתמורה הנ"ל משא"כ גבי שחוטי חוץ דחייב אפילו בשוחט בע"מ עובר כדאיתא ברפ"ו דבכורות (דף ל"ז) או יאמר דנהי דמקריבין אעפ"י שאין בית מ"מ בזה"ז לא חזי להקרבה לפי שאין לנו כהן טהור להקריבו שכולנו טמאי מתים ואין לנו אפר פרה להזאה אלא דגבי שחוטי חוץ לא אכפת לן בזה משום דכתיב ואל פתח אוהל מועד לא הביאו. ודרשינן בראוי לבא אל פתח אוהל מועד וכיון שהקרבן מצד עצמו ראוי לבא אל פתח אוהל מועד ואין המניעה אלא מצד המקריבין מחייב משא"כ גבי מטיל מום דכתיב תמים יהיה לרצון משמע דלא מחייב אלא בשעה שיוכל להיות לרצון להקריבו לד' אמטו הכי בזה"ז דלא יוכל להיות לרצון אינו לוקה ומ"מ עובר בל"ת כיון שאין המניעה מצד הקרבן והמקדש אלא מפאת המקריבין לא דמי לבע"מ שפסולו בגופו וכדמוכח מסוגי' דתמורה הנ"ל ה אלא שצ"ע בסוגיא דפ"ק דע"ז (דף י"ג) דמסיק רבא התם גבי מטיל מום בזה"ז דגרע טפי ממטיל מום בבע"מ משום דבע"מ נהי דלא חזי לגופיה לדמי חזי משא"כ בזה"ז דלא לדמי חזי ולא לגופי' חזי. ומלשון הרמב"ם שם משמע דמטיל מום בב"מ אינו עובר בל"ת א"כ כש"כ בזה"ז דאינו עובר בל"ת וכבר עמד הלח"מ ע"ז והניח בקושי' ולכאורה היה אפשר ליישב דבל"ז קשה לשיטת הרמב"ם ז"ל דשחוטי חוץ בזה"ז חייב