חוט המשולש חלק ב' קלג

החילוק הנ"ל אתי שפיר מאי דקשיא על הרא"ש דפסק המטיל מום בבע"מ עובר אין בו איסור מה"ת. וראייתו מסוגיא דבכורות (דף ל"ג ע"ב) דמותר להקיז דם לבהמה שאחזה דם ותמות אם לא יקיזו לה אף דהוא רק מום עובר דהקזה מהני לה והרמב"ם לא הזכיר מזה משמע שאוסר לעשות במום עובר ולמש"כ א"ש דהרא"ש אזיל לשיטתיה כרש"י דבזה"ז אין שום איסור מה"ת בהטלת מום כיון דלא חזי להקרבה היום וכן הוא במום עובר בזה"ב הלא לא חזי להקרבה היום אבל הרמב"ם אזיל לשיטתיה דבזה"ז בא"י אסור להטיל מום בבכור דבעי דלא חזי להקרבה לעולם ושאני הקזה כיון שבודאי ימות הוי כמטיל מום בבע"מ קבוע כדלעיל. וסיים הרא"ש דבזה"ז הוא דרבנן וקיל ממטיל מום בבע"מ גם התוס' בכורות ד"ה בע"מ מעיקרו בסוגיא הנ"ל כתבו כן. וכן התוס' במנחות (דף נ"ו ע"ב ד"ה הכל מודים) כתבו כן ולזה תמיה לי מאד דברי המחבר בש"ע יו"ד (סי' שי"ג סעיף ה') דכ' דעת הרא"ש בפשיטות דאף להטיל מום בב"מ עובר הוא רק איסור מדרבנן ומטיל מום בזה"ז לא הזכיר כלל משמע דחייש ג"כ לפסק הרמב"ם דאסור מה"ת ולפי מש"כ תליא זה בזה בשלמא הרמב"ם אזיל לשיטתיה דפוסק דוקא במום קבוע אינו עובר משמע במום עובר עובר בל"ת וא"ש לפי דעת הרמב"ם דבזה"ז עובר בל"ת. אבל לדעת המחבר שפ' כהרא"ש דבמום עובר אינו עובר בל"ת פשיטא בזה"ז דקיל הרבה כמבואר ברא"ש. עוד תמיה לי על הש"ע דהביא רק לשון הרמב"ם בהקזה ואינו מחלק בין אם אופן שתמות א"ל ולהרא"ש דמתיר במום עובר צריך לפרש מתני' דבכורות דאסרי רבנן להקיז במקום שעושה מום דוקא באופן שלא תמות כמבואר בהרא"ש להדי' בסוגי' הנ"ל וצ"ע והרבה צריך לדקדק בסוגי' דבכורות ע"ש ברא"ש שפי' דמתני' מיירי דהבכור אינו מסוכן אם לא יקיז והברייתא מיירי באופן שתמות בודאי. עוד התוס' במנחות (דף נ"ו ע"א ד"ה כשאומר) כ' דלישנא דברייתא משמע כך דקתני דיקיז אף במקום שעושה בו מום אבל הוא תמוה דהא במתני' הוא מפורש אפי' הוא מת ונראה לומר דבר חדש והוא זה ששניהם מיירי במסוכן וחכמים דמתני' הוא ר"מ דברייתא דאוסר להטיל מום בבע"מ. ואפשר לומר דגם ר"ש סובר כוותיה ומה שמתיר במתני' להקיז הוא מטעם דדבר שאינו מתכוין מותר באופן שלא יהיה פסיק ראשו לכן פ' הרמב"ם אף דמקיז במקום שעושה בו מום כמבואר בברייתא אפשר שיתרפא אח"כ והוי מום עובר דאינו עובר בל"ת והשתא א"ש פ' הרמב"ם דעובר בל"ת כחכמים דמתני' וא"ל למה אינו לוקה דאי' בספרי תמים יהיה לרצון עשה וכל מום ל"ת וכיון דא"א לקיים העשה מחמת המום לכן אינו לוקה ודמי ללאו הניתק לעשה אם קיים העשה פטור מהלאו כן במקום ל"ת ועשה אם אינו עובר בעשה אינו לוקה עליו ויש לחלק בזה וצ"ע ולפ"ז מה שפ' הרמב"ם דבזה"ז עובר בל"ת אפשר לומר דקאי אף על שאר קדשים מהאי טעמא ואף דרבא בע"ז (דף י"ג) אמר נראה כמטיל כו' אפשר לומר דהרמב"ם מוקי כל הסוגי' בקדשי בדק הבית ע"ש בתוס' ד"ה ונשחטי' שרצו לאוקמי בכה"ג. עוד באופן אחר דגם הרמב"ם מודה במטיל מום בבע"מ אינו עובר בל"ת לכן כ' סתם אינו לוקה כפי' הלח"מ רק במטיל מום בזה"ז שכ' בפירוש עובר בל"ת אפשר דמוקי כל הסוגיא דע"ז כמ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לע"ל אבל למה דפסק הרמב"ם קדשה לע"ל דפסק השוחט בחוץ בזה"ז חייב והא בהא תליא ע"ש א"כ שוין זה"ז לזמן המקדש רק נשאר הקושיא למה אינו לוקה אך בתירוץ דלעיל גם הכא מיושב דגם הכא אינו עובר בעשה דהא אינו יכול להקריב: לפי"ז לפי השיטה חדשה שכתבנו דהרמב"ם פוסק כחכמים דמתני' והוא ר"מ דברייתא דמטיל מום בבע"מ עובר בל"ת ומחמת זה פסק דגם בזה"ז עובר בל"ת אתי שפיר האי תקנתא דלעיל למכור הבכור לנכרי ולעשות המום ג"כ ע"י הנכרי אז הוא מותר מה"ת ממ"נ להרא"ש ורש"י כמו שכתבנו לעיל ולהרמב"ם מטעם אחר כיון שפסק כר"מ ור"מ דרש האי כל מום למטיל מום בבע"מ סובר דגרמא מותר כדאיתא בסוגין דבכורות (דף ל"ג ע"ש) להדיא דר"מ מתיר גרמא אף דהרמב"ם פוסק דגרמא אסור אפשר ספוקי מספקא ליה אי כחכמים דמתניתין או כחכמים דברייתא ואזיל הכא לחומרא והכא לחומרא ודו"ק: סימן ג ועתה צריך לחקור נגד הערמה התבואות שור כ' בה' פסח דהערמה בדאורייתא לא מהני רק באיסור דרבנן ולכן אסור למכור בהמות לכותי שיאכילום חמץ בפסח דאי אפשר לבטל חמץ של אחרים. והגאון דק"ק ליסא בספר מקור חיים חולק עליו ומתיר אף באיסור תורה. ולי נראה לומר דבר חדש אף דהערמה מהני הוא דוקא ביהודי' זמ"ז אבל לא לכותים ע"ש בגיטין (דף כ"א ע"א) דלמא זקן שאני דידע לאקנויי וע"ש ברש"י ובתוס' (דף כ' ע"ב) ד"ה אשה לא ידעה לאקנויי בלב שלם במקום דהוי הערמה בעלמא שחוזר הדבר לבעלים ע"ש ולפי"ז כותי בודאי לא ידע לאקנויי וראיה מהא דקייל"ן דכולם יכולים לכתוב הגט לשמה כמו שאומרים לו לעשות אבל כותי לא כדאיתא בגיטין (דף כ"ג ע"א) כותי אדעתא דנפשיה קעביד ואין מקבל מה שאומרים לו לכוון רק כוונתו להשתכר ולהרויח אף שאומר בפה מלא לבו בל עמו והוא רק כמשחק וראיה מסוגיא דגיטין זה דהוה אמינא דאף אשה איננה יכולה זה וכ"ש כותי דלא ציית לנו אין לבו שלם בזה אך דלכאורה קשה הא הערמה מהני בחמץ ומקורו הוא בתוספתא דפסחים שהובא בטוא"ח סי' תמ"ח וז"ל כותי וישראל שהיו הולכים בספינה וחמץ ביד ישראל הרי הוא מוכר לעובד כוכבים וכו' וחוזר ולוקח ממנו אחר הפסח ורשאי ישראל שיאמר לכותי עד שאתה לוקח במנה קח במאתים