חוט המשולש חלק ב' קכט

שיוצא העבד לחירות תיכף אף שלא מדעתו ומדנקט סתמא משמע דיוצא לחירות אף לענין להתירו בב"ח. ואי אפשר לדחוק ולפרש שכונתו דזכין לו רק שלא יוכל האדון לחזור בו מכמה טעמים א' שקאי על מתני' דקתני וקונה א"ע בשטר ע"י אחרים ומשמע לגמרי. ועוד כיון שכייל כל הארבעה בבא בחדא ובהני תלתא בבא בודאי הדין שיצא תיכף לחירות ומסתמא גם דין הרביעי איירי נמי בכה"ג דאל"כ הי' לפרש שזה הדין חלוק משלפניו. ומה שדבריו סותרין את דבריו בה' במס' גיטין ע"כ צריך לחלק כמ"ש הרמב"ם בין תנו לזכו והלח"מ מפרש הטעם מדאפקי' בלשון תנו כדלעיל ומסתמא הלך הרמב"ם בעקבות הרי"ף כדרכו עפ"י רוב ונידון הירושלמי הנ"ל שהביא התוס' לא נפקא מיני' לדידן להלכה כיון שבש"ס דילן במס' יבמות מיבעיא לן המזכה גט לאשתו במקום יבום אי מהני מספקא לי' אי סניא לי' אי רחמא לי' ש"מ דחולק על הירושלמי והלכה כבבלי. ועוד שאפשר לדחוק ולפרש דלא כמהרש"א עיין בקרבן העדה בפי' על הירושלמי שדחק לפרש בענין אחר. ומה שהביא המהרי"ק ראיה מדהביא הרי"ף בסמוך לסוגיא דגיטין האיבעיא דיבמות משמע שמפרש שם לענין חזרה הגם שאינו מוכרח דנוכל לומר שר"ל שגם בגיטין משכחת פעמים זכות כגון באופנים אלו וד"ל ומביא המימרות הנ"ל כדי שנדון מדין עבד לדין אשה לענין זכות וחובה אבל במקום זכות יכול להיות דדעת הרי"ף דמהני להתגרש תיכף. אדרבא משם ראיה להיפך לדבר כיון דמזכה במקום יבום מסתמא שחושש שלא ימות קודם שיגיע הגט לידה ועושה שליח לקבלה עבורה ומביא הרי"ף המימרא דבאופן זה מתגרשת תיכף. אבל לפי' מהרי"ק שעושה רק שליח להולכה ומהני רק שלא יכול לחזור בו אבל האשה לא תתגרש עד שימסור לה השליח הגט הלא נראה מזה שאינו חושש לטובתה אולי ימות קודם שיגיע הגט לידה דלמה לו לזכות ע"י אחר שלא יוכל לחזור משלוחו. מי הוא זה שיעשה דבר שיוכל להיות אח"כ נגד רצונו ולא יוכל לתקן. וזה דוחק גדול. היוצא לנו מזה שא"צ לחוש כלל לדעת מהרי"ק ובפרט שגם לדעתו הרי"ף הוא יחיד נגד החולקים עליו בפירוש: ועתה נבא לחקור אם זיכוי במקום יבום מהני בזה"ז והנה היש אומרים הראשון שהביא הרמ"א (בהג"ה בסי' ק"מ) מתשובת הר"ן וראיתי בתשובתו וז"ל בקיצור ואשר כ' עוד רבינו שיש טעם אחר בגט זה שאינו יכול לבטלו שכ' בשטר השליחות זכה בגט זה לאשתי והוליכהו לה כו' ואע"ג דאיבעי לן ביבמות בשלהי פ' האשה שלום המזכה גט לאשתו במקום קטטה מהו ואסקינן דאפ"ה חוב הוא לה דטב למיתב טן דו וכו' וכדאמרינן טעמא דטב למיתב כו' אבל היכא דהכל יודעים דלא תרצה לדור עמו וטוב לה המות ממנו בודאי שהוא זכות לה וזכין לה שלב"פ וכן יש לנו לומר בנידון זה שאנו רואים שהאשה שאלה גט כמה פעמים ולבקשתה נעשה גט זה כו' ואנו רואים שמחשבתו לזכות מצי לזכות לה שליח כשיאמר הבעל זכי בגט זה לאשתי. ע"כ דברי מורינו. והשיב הר"ן וז"ל וגם זה לפי דעתי כו' דכיון דאסקינן בגמ' דאפי' במקום קטטה חוב הוא לה סתמא קאמרינן ואפי' תובעת להתגרש והכי איתא בהדיא בירושלמי בפרק התקבל כו' שזכין שלא בפניו כו' השיב ר"ש הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה. וכן כ' בחידושי רשב"א שאפי' אשת מוכ"ש או שהיתה קטטה בינו לבינה ותובעת להתגרש אין חוששין לה כלל אלא חולצת או מתייבמת. וגם אני ידעתי כי מורינו הרב אמת ותורתו אמת ולפי שהאשה באשר היא שם מותרת להנשא עשה סניפין לדבריו לצורך שעה עכ"ל הר"ן בתשובה. וכן כ' הר"ן ביבמות בשם הרשב"א. הנך רואה שעיקר יסודו של הר"ן והרשב"א מירושלמי הנ"ל דחיישינן שמא חזרה הובא בהג"ה לענין מומר ונראה דוקא באשה לאיש שאהבתם קשורה בלבם מעת הדבקם יחד ואף במומר אולי ממתנת שיחזור לדת יהודית אז חיישינן שמא חזרה ודברי הרשב"א צ"ע הא בירושלמי משמע רק דחיישינן וכ"פ בש"ע א"ע (סי' קמ"ה סעי' י') דחולצת ולא מתייבמת. והיש"ש פסק שעכשיו שיש חר"ג ויש להיבם אשה מזכין לה גט גם ביבם קטן ורחוק מהני זיכוי עכ"ל. ונלפע"ד מכ"ש דמהני במהדרת אחר גט ביבם קטן וד"ל. עוד נראה להביא ראיה מסוגיא דיבמות הנ"ל דמהדרת מהני ביבם. וקודם נדקדק בסוגיא הנ"ל כפי שהבאתי לעיל ע"ש והתוס' (שם דף קי"ח ע"ב ד"ה אמר לי') הקשו האיך פשטו דזמנין דרחמא לי' וזמנין דסניא לי' דילמא מש"ה אינה מתייבמת משום דשוויתה על נפשה חתיכה דאיסורא ע"ש תירוצם דחוק. וגם מהרש"א הקשה על תוס' מה שלא הביא רק הפשיטות מסיפא ולא מרישא ותירץ בדוחק ע"ש. ולכאורה משמע ברש"י דהפשיטות הוא מתרי בבא דמתני' אבל קשה דרש"י סותר דבריו במתני' שפירש שם ברישא הטעם דאסורה לשוק משום דשוי' אנפשה חד"א. ועוד קשה למה לא פי' גם בסיפא כך. ונראה לפרש כל הסוגיא בדרך אחר ויתורץ הכל בחדא מחתא דאיתא בסוף מס' נדרים האומרת טמאה אני לך למשנה אחרונה אינה נאמנת שמא עיני' נתנה וכו' ע"ש בר"ן שהקשה איך מתירים איסור תורה מחשש זה ותירץ דמן הדין אינה נאמנת להפקיע א"ע מבעלה דמשועבדת לי' ולמשנה האחרונה אוקמי' אדינא וקשה איך מתירין להאשה לשמש עם בעלה הלא שוויא אנפשה חד"א ע"כ כנ"ל כיון דמשועבדת לבעלה כייפינן לה וכ"פ בש"ע לזה מתורץ קושיא שני' דרש"י בכונה לא כתב הטעם דשוי' אנפשה חתיכה דאיסורא בסיפא כיון דמשועבדת ליבם ויכול ליבמה בע"כ לא שייך חד"א. וממילא מתורץ ג"כ קושית התוס' הנ"ל ואפשר שהתוס' מחלק בין יבם לבעל אבל הוא דוחק לפ"ז יש לדקדק כיון דמרישא א"א למפשט א"כ בסיפא מיפשיט רק מחד גווני דזמנין דרחמא לי' וכו' וצ"ל דזה פשוט להש"ס דמסתמא צ"ל דאשה סני' ליה להיבם רק דמיבעי אם יש לחוש זמנין דרחמא לי'. וכן הלשון מדוייק בגמ' כיון דסניא לי' א"ד זמנין דרחמא לי'. ומה שפירש"י בגמ' הפשיטות גם מרישא ע"כ צ"ל שהוא רק