חוט המשולש חלק ב' קכח

הרמב"ם מודה לטעם המבואר. והשתא א"ש דההיא דקידושין הנ"ל ובבא בתרא דמשמע דזכין לקטן מה"ת (שם דף קנ"ז) ר' יהושע אומר זכין לקטן ק"ו לגדול משמע דשניהם שוין מיירי במציאה ומטעם מיגו הנ"ל. לפי מה דמסיק הש"ך [בחו"מ סי' רמ"ג ס"ק ו'] דקטן זוכה לעצמו בין במציאה בין בדעת אחרת מקנה מה"ת אתי שפיר ההיא סוגיא דגיטין דזוכה אף לאחרים מה"ת במיגו דזכי לנפשי' מה"ת ואידך פליג משום שאין לו יד להקנות כנ"ל. וכדי ליישב הסוגיא דב"מ (דף ע"א) הנ"ל דמשמע מטעם שליחות. ולהי"ס דל"ג זכי' מדרבנן אתי שפיר. ואף לגירסתינו אפשר לומר בדעת אחרת מקנה שצריך הזוכה להוציא מרשות המזכה לרשות שזוכה בשבילו כתוס' גם מטעם שליחות אבל עיקר הטעם הוא מיגו דזכי לנפשיה כמו שהוכחנו מדעת ר"ת לא גדול ממש כו' רק בסמוך ע"ש כו' והסוגיא דב"מ מיירי בדעת אחרת מקנה וכו'. ונ"ל להביא ראיה דהרי"ף סובר דהעיקר הטעם משום מיגו דאיתא בב"מ (דף ט' ע"ב) מתני' הי' רוכב ע"ג בהמה וראה את המציאה שם בגמ' מי שליקט את הפאה ואמר ה"ז לפלוני עני מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' ר"נ ור"ח אמרו המגביה מציאה לחבירו ל"ק חבירו משום דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים וכו' שם במסקנא אמר ר"י המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וכ' התוס' (שם דף י' ע"א ד"ה א"ר יוחנן) והרא"ש שם אף דר"י סבר תופס לבע"ח במשחל"א ל"ק. ר"י מפרש הטעם במציאה משום מיגו דזכי לנפשיה. ועוד ברא"ש שם וז"ל וכ' רב אלפס בתשו' דוקא במקום פסידא יכול לתפוס לבע"ח במקום שאינו חב לאחרים ותקנה שהתקינו וכו' והרא"ש השיג עליו דמשמע מן הדין ע"ש דאינו מוכרח. ונ"ל דהרא"ש והתוס' הלכו לשיטתם דעיקר הטעם בזכי' הוא משום שליחות שנעשה שליח עבור הזוכה לקנות במשיכה לכן פסקו בתופס לבע"ח מהני כמו שליח. אבל רב אלפס סובר דעיקר הטעם משום מיגו לכן כ' בתשובה דלא מהני תפיסה דשם לא שייך האי מיגו דתופס בע"כ של הבעלים. וכן משמע מפשטי' דסוגיא דב"מ (דף ט') דמפרש הטעם משום מיגו קודם מימרא דרב נחמן ור"ח שאמרו דבמציאה שייך חב לאחרים. ולפי שהוכחנו בעז"ה דעיקר הטעם דזכין הוא משום מיגו דזכי כו' לפי"ז יש ליתן טעם לדעת מהרי"ק בדעת הרי"ף דלהכי לא מהני זכי' בג"נ ושחרורי עבדים דלא שייך האי מיגו דזכי לנפשי' אף דאמר זכו כדאסקינן דאף בדעת אחרת צריך להאי טעמא דמיגו כדמוכח מההיא דעירובין כו'. והשתא מתפרש הירושלמי הנ"ל היטב דמחלק בין שחרורי עבדים לג"נ משום דיכול למכור העבד לאחר שלא מדעתו ויש קצת האי מיגו דזכי. אבל לא בג"נ וד"ל. וא"ת למה פסק הרי"ף דאין האדון יכול לחזור והזוכה יכול למסור השט"ש בע"כ להעבד והא לא זכה בשבילו עדיין י"ל דיש לחלק ונקדים דאיתא בגיטין (דף ל"ב ע"ב) נהי דבטל לשליחותא דשליח גיטא גופי' מי קא בטל. וכ' הרמב"ם (בפ' ו' מה' גירושין ה' כ"א) והר"ן והרשב"א לפסק הלכה אפי' אם אמר הבעל בפירוש שמבטל להגט לא מהני מידי ויכול לגרש בו אח"כ דלא אתי דיבור ומבטל למעשה ע"ש במ"מ ובטור א"ע. והשתא א"ש דודאי להשתחרר תיכף ע"י קבלתו לא שייך האי מיגו דזכי אבל לזכות בגוף השטר שלא יוכל האדון ליקח השטר בחזרה ולבטל השליחות שייך שפיר האי מיגו [עי' בגמ' ב"ב דף קנב בתוס' ד"ה תנו לענין מעמד שלשתן דבגט שיחרור ובג"נ מהני רק לענין גוף הנייר שלא יכול לחזור אבל לא לענין מה שבתוכו] דזכי לנפשיה כמו בשאר חפץ ויכול למסור השטר להעבד בע"כ של אדון ולהגט גופי' ג"כ אינו יכול לבטל ולחזור בו אם זיכה לה ע"י אחר כדלעיל. ולהכי מביא הרי"ף הראי' מהולך מנה לפלוני בחובו דמהני רק שלא יוכל לחזור אבל לא הוי כאלו בא ליד הזוכה שיתחייב הזוכה באחריותו וד"ל. ולפ"ז יש נ"מ לדינא גם לדידן דהכותי יכול לזכות במציאה עבור ישראל כיון דלא הוי מטעם שליחות רק מטעם מיגו דזכי לנפשיה: אבל אעפ"כ דברי מהרי"ק דחויים הם שאי אפשר לפרש שהרי"ף בהלכות סובר כנ"ל. ואף אם נאמר שבתשובה סובר כן ע"כ צ"ל שבחיבורו חזר בו וס"ל דהעבד משוחרר מיד הגם שכל הקושיות שהקשה הר"ן מכמה מימרות מש"ס שהרי"ף בעצמו הביאם אפשר לדחוק דשם מיירי בכסף ע"י אחרים. אבל הדבר מוכרח ממה דאיתא בפ' השולח (דף מ' ע"ב) הביאה הרי"ף האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר דהתם אי אפשר לאוקמא בכסף דזיכה ע"י אחר משמע בשטר ומשמע דהעבד משוחרר אף אם לא הגיע הש"ש לידו. ויש לתרץ באופן אחר דמ"ש הרי"ף דלא מהני לזכות ע"י אחר עד שיגיע הש"ש לידו מיירי לענין איסור שאסור בבת חורין אבל לענין שיעבוד מפקיע א"ע תיכף משיגיע הש"ש ליד השליח וכיוצא בזה מצינו בגיטין (דף ל"ט ע"א) במפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שיחרור להתירו בבת חורין. וכן פסק בש"ע יו"ד (סי' רס"ז סעיף ס"ד) ובשארי מימרות שהביא הרי"ף דמשמע שמשתחרר מיד ע"י זיכוי אף לענין להתירו בבת חורין מיירי שהרב קיבל כסף מאחר ע"מ שיצא העבד לחירות שלא מדעתו דאז גם הרי"ף מודה בזה. וחילוק גדול ביניהם דשם אף אם העבד עומד בצידו וצוח דאינו רוצה לצאת לחירות מהני בע"כ כדאיתא בקידושין (דף כ"ג ע"א) רבא אמר כסף קבלת רבו גרמה לו וכו'. אבל מ"מ כבוד מהרי"ק במקומו מונח שנעלם ממנו מה שכ' הרי"ף בהדיא בקידושין בפ"ק בהלכות וז"ל בכסף ע"י עצמו כיצד כגון דאקני לי' אחד מנה ואמר לו ע"מ שתצא בו לחירות ובכסף ע"י אחרים כיצד כגון שנתן א' מנה לרבו של עבד ע"מ שיצא אותו העבד לחירות אעפ"י שנתנו לרבו שלא מדעתו של עבד דקי"ל זכות הוא לעבד וכו' כדתנן בגיטין האומר תנו גט לאשתי וכו' בשטר ע"י עצמו כיצד כגון דכתיב ליה וכו' ובשטר ע"י אחרים כיצד כגון שכתב לו רבו ג"ח וזיכה לו ע"י אחר כיון דזכות הוא לו זכין לו לאדם שלא בפניו וכו'. מזה נראה להדיא שסובר דאף בזיכה לו שטר ע"י אחר