חוט המשולש חלק ב' קכז

של הרי"ף והירושלמי הנ"ל שלא יכול לזכות וכו'. ויש ליתן טעם בדברי מהרי"ק בדעת הרי"ף בתחלה אחקור קצת בענין זכיה שלא בפניו דזכין לקטן אם הוא מן התורה או מדרבנן. איתא בב"מ (דף ע"א ע"ב) רבינא אמר נהי דשליחות לכותי לית ליה זכיה מדרבנן אית ליה מידי דהוי אקטן דלית ליה שליחות ואית ליה זכיה מדרבנן. אמנם התוס' בסנהדרין (דף ס"ח ע"ב ד"ה קטן) מקשה מכמה מקומות מהש"ס ומהירושלמי דמשמע שהוא מה"ת ותירצו דיש ספרים דלא גרסי זכיה מדרבנן ונראה דאעפ"י כן משמע שהוא מדרבנן מדמשני שאני קטן דאתי לכלל שליחות. ובדאורייתא לא שייך לחלק בזה כיון דהשתא לית ליה ואינו מוכרח. אמנם בקידושין משמע שהוא מה"ת ע"ש (דף מ"ב ע"א) וז"ל הגמ' ואלא הא דאמר רב גידל אמר רב מנין לשליחות מנשיא א' נשיא א' דחלוקת ארץ ישראל ופריך הש"ס ותסברא הא קטנים לית להו שליחות ומסיק אלא כרבא בר"ה משמיה דר"ג מנין שזכין לאדם שב"פ מנשיא א' משמע דזכין שלב"פ שייך אף בקטנים ע"ש בר"ן שנתקשה מההיא סוגיא דב"מ הנ"ל ותירץ בדוחק ע"ש. עוד בגיטין (דף ס"ד ע"ב) אמר ר"י אר"א צרור וזרקו וכו' חפץ ומחזירו לאחר שעה זוכה בין לעצמו ובין לאחרים כו' שם אר"ח אחד זה ואחד זה אינו זוכה לאחרים. ע"ש בפירש"י זוכה לאחרים מדרבנן ע"ש בתוס' ד"ה שאני שדחו פירש"י והוכיחו ממסקנא דזוכה לאחרים מה"ת. ול"נ להוכיח מגופיה שהוא מה"ת דלמה להו לרבנן לתקוני שיזכה לאחרים בשלמא לעצמו משום כדי חייו ע"ש בתוס' שהקשו הא אין שליחות לקטן ותירצו דאין למעט שליחות בקטן רק במידי דליתא כגון תרומה דליתא בתרומה דנפשיה אבל בזכיה כמו שזוכה לעצמו זוכה נמי לאחרים ודבריהם אינם מובנים לי הא לקמן משנה מפורשת האשה שאמרה התקבל לי גיטי הבעל יכול לחזור אף דיש לה יד לקבל את גיטה וכן יש לה חצר לזה אעפ"י כן לית לה שליחות לקבל גיטה וצ"ע ומצאתי בתוס' כתובות (דף י"א ע"ב ד"ה מטבילין אותו) דמתרץ הקושי' הנ"ל באופן אחר וז"ל ואע"ג דזכי' מטעם שליחות ואין לו שליחות מה"ת ה"מ בדבר שיש בו קצת חובה כגון כו' אבל הכא שזכות גמור הוא לו יש לו שליחות. אבל גם בתירוצם זה אין מיושב הקושיא הנ"ל שהקשו בגיטין דהא שם פריך הגמ' מהא מתני' דעירובין ומזכה להם ע"י בנו כו' ומתני' נקטה סתמא ולא חילקה בין חצר לחצר ובעירוב פעמים דחוב לאדם כגון בחצר הפתוח לשתי מבואות (ואולי היה רוצה להשתתף במבוי השני וכמבואר בגמ' עירובין (דף פ"א ע"ב) שמחלק שם בין חצר זו לחצר אחרת. ועיין ברמב"ם פ"ה מהלכות עירובין ה' ד' ובכ"מ שם) עוד שם בתוס' הנ"ל דמדמה זוכה לחצר שאמרו בש"ס ב"מ (ד' י"א ע"א) דלא גרע משליחות ואינו מובן דהא קטנה יש לה חצר ואין לה שליחות ומוכרחים אנו לומר דהש"ס קאמר דלא גרע משליחות וכן זיכוי לא גרע משליחות ועדיפי עוד טפי משליחות דמהני אף בקטנים ושליחות לא מהני בקטנים ולדרכינו בפנים דזיכוי הוי מטעם מיגו דזכי כו' אכ"ז לא יקשה מה דמהני טבילה בגר קטן אף דשם לא שייך המיגו הנ"ל דכיון דהגר עושה מעשה וטובל א"ע מהני הזיכוי מה"ת וכן כתבו התוס' בסנהדרין (דף ס"ח ע"ב ד"ה קטן) אבל במקום שצריך לקנות בהגבהה או במשיכה לא זכה רק מטעם מיגו הנ"ל (ועיין בירושלמי פ' ד' דמעשר שני והובא בר"ש שם) דמשמע שם מפורש דקטן זוכה לאחריני מה"ת דמסיים שם אבל אין מתנתו מתנה דכתיב ואיש כי יתן. מזה נשמע דלא הוי מטעם שליחות רק מטעם מיגו אף בדעת אחרת מקנה אותו. עוד נראה להביא ראיה ממה דמבעיא בקדושין (ד' כ"ג ע"ב) אליבא דרשב"א אם עבד יכול לעשות שליח לקבל גיטו מיד רבו ואפ"ה מזכין לו ע"י אחרים ועיין בר"ן רפ"ש דקידושין שנתקשה בזה מאוד. ותירוצו אינו מובן לי דסוף סוף הזיכוי אינו מטעם שליחות כנ"ל. לכן אפשר דמהני בקטן. מזה מוכח נמי דאף בדעת אחרת מקנה אותו אינו מטעם שליחות וצ"ל כדעת הי"ס שהובא בתוס' סנהדרין (דף ס"ח ע"ב ד"ה קטן) דבב"מ (דף ע"א ע"ב) דמסיק שם הש"ס קטן אית ליה זכיה מדרבנן והי"ס לא גרסי שם תיבת מדרבנן (ובענין מיגו דזכי לנפשיה לא גמרתי הדבר והדבר צריך עיון אך מחמת שאינו נוגע לדינא בגופא דעובדא לכן לא באתי כל הצורך כי אין פנאי לעיין היטב) ומדקטן זוכה לאחריני מה"ת ש"מ דזכיה לא הוי מטעם שליחות ואידך דפליג הוא מטעם דאין לקטן יד כמו שאינו יכול ליתן במתנה לאחר. אבל בזה צ"ל דודאי מודה שזכין לו שלא בפניו כדי שלא יהא פלוגתא רחוקה ביניהם וד"ל: עוד איתא בעירובין (דף ע"ט ע"ב) מתני' ומזכה לו על ידי בנו ובתו הגדולים אבל לא על ידי בנו ובתו הקטנים ושם בתוס' (ד"ה ומזכה להם) וז"ל אומר ר"ת דלרבי יוחנן דאמר בב"מ מציאת בנו לאביו לא גדול גדול ממש כו' רק אם סמוך על שולחנו נקרא קטן כן הדין בעירובין עיין שם מזה מוכח דלא הוי מטעם שליחות דהא אם אחד עשה לבנו הגדול שליח לקנות איזו חפץ מאביו מי לא קנה וראיה מפורשת ממשנה דב"מ (דף צ"ח ע"ב) שלחה לי על ידי בנך תיכף שמשך השליח נתחייב זה באונסין (ורק בעבד כנעני דידו כיד רבו מבואר שם בגמ' דלא מהני משיכתו) ולא מצינו לשום פוסק שחילק בין סמוך ע"ש לאינו סמוך. מכל הלין משמע דזכיה שלא בפניו לא הוי מטעם שליחות: ונראה לפע"ד דעיקר טעמא דזכי' שלב"פ הוא מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' וכן בדעת אחרת מקנה אותו דמי גם כן למציאה שהבעלים מסלקין את עצמן מן החפץ כדי שיזכה אותו חבירו לפיכך בבנו הגדול הסמוך ע"ש דמציאתו לאביו אינו יכול לזכות לאחרים ואם הי' אביו מקנה לו לעצמו הי' זוכה ואף שהרמב"ם חולק על ר"ת הובא בב"י (בשו"ע או"ח סי' שס"ו) בשם הרמב"ן טעם על הרמב"ם משום דמן הדין זוכה במציאה ורק משום איבה תקנוהו. משמע דאם לא הי' זוכה מן הדין אף