חוט המשולש חלק א' צו

דר"י נפחא דר"י מפליג בין אזלא אשתו וגיסו ובין אזלא ארוסתו וגיסו וא"כ כיון דכבר פסק בהלכה (ח' ט') כר"ע לחלק בין הלכה אשתו ארוסה להלכה אשתו נשואה אין חילוק בין נסיב אחות אשתו פנוי' או אשת גיסו ולעולם באשתו תליא מילתא אם היתה ארוסה תרווייהו אסירן אף אם אחותה היתה פנויה ואם היתה אשתו נשואה אף בנסיב אשת גיסו שריא כדפסק הל' (ח' ט') (וסברת הרמב"ן דלמא אתי גיסו מקמי אשתו לא ס"ל) ואע"ג דבגמ' לא אתבריר הא דא' שמואל הלכה כר"י אליבא דמאן הוא אי אליבא דר' אמי אי לר"י נפחא כמ"ש הרי"ף וכל הפוסקים ומש"ה פסקו בטוש"ע ס"ס ט"ו כחומרא דר' אמי ולפענ"ד דדעת הרמב"ם דסוגיא דהכא ושינויא דר' אמי דמפלגי בין ניסת ע"פ ב"ד לע"פ עדים אתי כס"ד דש"ס דס"ל הכי לעיל (דף צ"ח) אבל למסקנא דלא אמרי' מאי הו"ל למיעבד ולא מפלגינן בין ניסת ע"פ ב"ד לניסת ע"פ עדים ע"כ קי"ל כשינויא דר"י נפחא ולענ"ד ברור ופשוט דהרמב"ם ס"ל כר"י נפחא אליבא דר' יוסי וא"כ ע"כ ס"ל להרמב"ם דהטעם הוא משום שמא יאמרו דהא אליבא דר"י נפחא גם הרשב"א מודה דלר"י הוה טעמא משום שמא יאמרו רק דלהרשב"א בעי ר"י נפחא תרווייהו דעבדא איסורא ושמא יאמרו. כדדייק מנתקדשה דשרי' כמש"ל ולהרמב"ם לא בעינן דעבד איסורא למסקנא ובנתקדשה שריא משום דאמרי' תנאה הוי בקידושין. וא"כ הא דהלכה ה' דאשת פקח שניסת בטעות לחרש אסורה טעמא בעי דהא הכא לא שייך שמא יאמרו להרמב"ם כמש"ל ואפשר משום דמחלפא בניסת לפקח אוסר לה (אבל בירושלמי שהביא ה"ה שם עוד היא באלין קנסיא לא משמע כן) ומ"מ אפשר לומר דהירושלמי קאי בניסת ע"פ ב"ד דההיא ודאי קנסא הוא דמחמרינן בסופה: שוב ראיתי במל"מ על הרמב"ם פ' הנ"ל שהאריך קצת בזה ודעתו בפשיטות דהרמב"ם סבירא ליה הטעם שמא יאמרו. ומש"ש נפ"מ בין שני הטעמים היכא דזינתה לפענ"ד ליתא דהא התוס' ס"ל הטעם שמא יאמרו ואפילו הכי משמע מדבריהם בפ' הזורק בסוגיא דנישאו אין זינו לא דבזינתה נמי אסורה וכ"מ פשטא דמתני' ר"פ האשה רבה וכמש"ל דלשיטת רש"י ודעימיה צ"ל דזינתה אסורה משום דמחלפא דזנות דידה בנשואין דידה מיחלפה כנלע"ד: היוצא לנו מזה דלהרשב"א דס"ל דקנסוה משום דלא דייקא שפיר. א"כ בניסת לאחר ע"פ טעות המורה בקידושין הראשונים כיון דלא הו"ל למידק כלל לא קנסוה ודוקא כמעשה שהיה בב"ד של שאול ודוד וכגון מחלוקת ב"ש וב"ה דעשו כל א' כדבריהם הא לאו הכי אסורה משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למדה"י ומכ"ש במורים שאינם מובהקים ודאי אסורה אף להרשב"א דהא ודאי הוה ליה למידק ולשאול אצל כל החכמים הבקיאים בהוראה מה דינה ולרש"י ודעימיה דס"ל הטעם הוא שמא יאמרו לעולם אסורה דחשש זה שייך לעולם אך בטעות מורים מובהקים כבית דין של שאול ולהסוברים כשיטה זו צ"ל התי' הראשון של הרשב"א בחי' דבאונס גמור נתנה שאול לפלטי וכן תירץ גם בתשובה: ולדינא נראה דנקטינן בפלוגתא דהנך רבוואתא כחומרי דתרווייהו. וקנסו את אחיו וכבר התעורר הב"י בבד"ה וחשש להחמיר כמשמעות הרי"ף. וגם הב"ש הלך בעקבותיו. ובפרט שזכינו לראות דברי הרשב"א שס"ל להדיא כן. וגם הר"ן נראה פשוט דס"ל הכי מי יקל נגדם ודלא כהגהת רמ"א סי' קנ"ט. ובודאי אילו ראה או ידע הרמ"א פלוגתא זו לא היה סותם בש"ע להקל נגדם נגד הנך רבוואתא ופשטא דירושלמי דמשמע הכי. ולא אשכחן בש"ס דידן דפליג עליו ומכל שכן בניסת ע"פ טעות המורה נקטינן ודאי להחמיר דחיישינן שמא יאמרו כו' כדעת רש"י ותוספות וראב"ד ורמב"ן ורא"ש וטור וגם דעת הרמב"ם נראה כן ודלא כרמ"א שהביא הך דתשובת הרשב"א ס"ס י"ז כנ"ל ברור בס"ד: ובדין הרביעי באשה שזינתה על פי הוראת מורה מובהק בטעות אף שהוא רחוק מהמציאות שמורה מובהק יורה להקל באיסור דאורייתא. אמנם מקרא מלא הוא אם נעלם דבר מעיני הקהל. והכי תנינן הורו ב"ד לעבור כו'. גם עלינו לבאר דין זה. כבר כתבתי דלהרשב"א שריא כיון דהב"ד הטעוה אנוסה גמורה היא. וכיון דבזנות גרידא היא לא שייך חששא דשמא יאמרו ולא מיחלפא בנשואין דהלך בעלה למדה"י ולמהרי"ק אסורה משום דברצון מעלה באישה והמעיין במהרי"ק יראה דראייתו מהרמב"ם שאוסר בזנות דקטנה שהשיאה אביה אינה מכרעת די"ל דידעה שפיר דזנות אסור ומ"ש ראיה משמעתא דפתח פתוח דלא אמרינן ספק באונס ואת"ל ברצון שמא מרוב קטנותה לא ידעה האיסור דהא בקבל בה כו' ולפענ"ד פשוט דגם בהא שייך תירץ התוס' דהא כיון דשוגגת אשה להתירה ילפי' מוהיא לא נתפשה כו' א"כ לענין זה ודאי שוגגת ואנוסה חד שמא הוא. ומה בכך דחלוקין לענין קרבן כיון דלענין זה שוין הן ואין ספק אחד מתיר יותר מחבירו. עיין דיני ספק ספיקא סי' י"א י"ב ומ"ש ראיה מאסתר דנאסרה אע"ג דעבדה מצוה לענ"ד שאני התם דידעה האיסור שפיר אלא דמחמת הצלת נפשות נתנה לזנות והותר לה לעבור על איסור ג"ע ולהאסר על מרדכי. אם כן היתה מזידה גמורה לענין ג"ע. אמנם סברת המהרי"ק לאסור משום דמעלה בו מעל נראה נכון. ואע"ג דלכאורה אזיל בשיטת הרמב"ן שהבאתי בקונטרס דאומר מותר שכתב כעין זה לענין גלות מדכתיב מכה נפש בשגגה עד שיהא שוגג בהכאה וכבר שדיתי נרגא שם שאני התם דבשגגה כתיב ואע"פ שעושה ברצון מ"מ שוגג הוא בדין. אבל הכא הא לא כתיב שוגג אלא דילפינן מוהיא לא נתפשה הא נתפשה שריא. והיפוך מאונס הוא רצון וא"כ הא דברצון זינתה סברתו נכון לאסור. ומלשון הרמב"ם אע"ג דלכאורה משמע דכל הנקרא שוגג לענין קרבן הוי בכלל שכתב הרמב"ם מ"מ אין מדבריו