חוט המשולש חלק א' צב

ומ"ש הש"י בתשו' (סי' מ"א) לתרץ דעת הרשב"א מקושיא זו דשאני ניסת ע"פ עדים דהוי טעות ולא הוראה וכדאיתא בגמ' (דף צ"ב ע"א) אמר זעירי אין זה הוראה אלא טעות וכ"פ הרמב"ם הל' שגגות פי"ד ה"ג דמטעם דהוי הוראת טעות חייבת בקרבן מה שאין כן בשגגת הוראת ב"ד העושה ע"פ פטורים עכ"ל ש"י שותי' דמר לא ידענא וכי מה ענין הוראת טעות ב"ד לכאן דבודאי בהוראת ב"ד לאו באונס תליא מלתא דהא התירוה ב"ד על פי שני עדים ודאי יותר אנוסה מהתירוה ע"פ עד א' ואפ"ה לתנא דמתני' ריש פרק האשה רבה וכן לר"נ ור"א (בדף צב) דהוראה היא. ובניסת ע"פ עד א' פטורה מקרבן אפ"ה בניסת ע"פ שני עדים חייבת ומשמע ודאי ואפי' התירוה ב"ד ע"פ שני עדים וכדאיתא התם (דף צ"א ריש ע"ב) רבינא אמר לענין קרבן קתני עשו ב"ד בהוראתן לא מתיא קרבן ע"פ עדים מתיא קרבן. והא התם מיירי בברייתא בעשו ב"ד ע"פ עדים אלמא התם ודאי שאני דאימעוט מבעשותה דהוראה הוא דאמעיט ולא טעות משא"כ לענין היתר אשה לבעלה כל אונס או שוגגת מותר ואם כן מה לי טעות הוראה מה לי טעות ע"פ עדים ס"ס הב"ד התירוה והרי עכ"פ היכא דחייבת בקרבן שוגגת מקרי ושגגות איש באשה מותר מדינא כמש"ל אלא דרבנן גזרו שוגג אטו מזיד כדאיתא (דף צ"ד ע"ב) וא"כ כיון דמסקינן דאפי' היכא דלא ה"ל למיעבד כלל גזרו בה רבנן מאיזה טעם נחלק בין טעות הוראה לטעות ע"פ עדים וביותר תמוה מש"ש בשם הרמב"ם דהיכא דטעו בהוראה היחיד פטור. והרי הרמב"ם כתב להדיא (הל' שגגות פי"ג סוף ה"א) וכן אם הורו ועשו מיעוט הקהל הרי ב"ד פטורין. ואלו המעוט שעשו חייבים וכבר הרגיש המשנה למלך (פי"ז ה"ג) לתמוה על הרמב"ם בזה שנתן טעם דחייבת בקרבן משמע דאין זה הוראה אלא טעות דהא כיון דפסק דיחיד שעשה בהוראת בית דין חייב בלאו הכי חייבת בקרבן: והנה בפ' המצניע (דף צ"ג ע"א) אייתר בעשותה למעוטי יחיד שעשה בהוראת בית דין. ופירש"י דלר"ש באמת חייב והתוס' גרסי לר"ש ל"צ קרא למעוטי ופי' התוס' משום דהא אנוס הוא ואף שהשגות התוס' מהך דהוריות (דף ג' ע"ב) כבר תירצה רש"י בפי' למשנה שם בד"ה הורו ב"ד דמיירי שעשו רוב הציבור ע"פ. ולפענ"ד פשטא דמתני' הכי משמע מדקתני דין שהביאו כפרתן וכפרה ודאי לא מיירי אלא בעשו רוב הציבור (ור"י דמחייב במשנה דף ה' בשעשה אותו שבט על פיהם היינו משום דס"ל דשבט אחד נמי מקרי קהל כדאיתא התם דף ה' ע"ב) וכן מהא דאיתא התם בגמ' (דף ג' ע"ב) א"ד אומר היה ר"ש כל הוראה שיצאה ברוב ציבור כו'. משמע לכאורה דעיקר החיוב הוא מחמת שעשו רוב הציבור דוקא ולפענ"ד לזה כיון רש"י בפ' המצניע שכ' ור"ש לטעמיה דא' בהוריות יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב. ולפענ"ד דגם הרמב"ם הוה משמע ליה הא דאמר בגמ' כל הוראה שיצא ברוב ציבור דהיינו שעשו רוב הציבור. ומשום הכי אע"ג דפסק (פי"ג ה"א) דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב כמש"ל מ"מ הביא דין זה ספי"ד משום דס"ל דהכא מיירי שעשו רוב הציבור וכללו בלשונו שפשטה ברוב הציבור. ובזה נסתלקה השגת הראב"ד מעליו. ואף להראב"ד שלא הבין לשונו כן מ"מ הרי כתב להדיא דמיירי שעשו רוב הציבור ואם כן לא קשה מידי על ראית רש"י מה שהקשו עליו התוספות [כאן חסר בהעתקה] פוטר יחיד העושה כו' הטעם משום דהוי אנוס והרי בעשו ב"ד ע"פ עדים יותר אנוסה ודאי ואמאי חייבת קרבן: ולולא דמסתפינא ה"א לקיים גי' הגאונים דגרסינן דלר"ש ל"צ קרא ולא מטעמייהו דהתוספות והרשב"א דהוי אנוס אלא משום דהוי מזיד בדעת עצמו דהא לולי התרת ב"ד היה לבו נוקפו להתיר ולא הי' סבור שהוא מותר רק הב"ד התירו לו נמצא השגגה אצל הב"ד שסברו שהוא מותר ולא אצלו דהא הוא לא היה סבור שהוא מותר (וע' הוריות דף ג' ע"ב רש"י ד"ה לפי שלא נתנה כו') וא"כ ע"פ ע"א לולי התרת הב"ד לא היתה סבורה שהיא מותרת לינשא דהא בכל התורה ע"א לא מהימן משו"ה פטורה מקרבן דהשוגג הוא אצל הב"ד ולא בדעתה משא"כ בהתירוה ע"פ ב' עדים דאף בלא הב"ד היתה סבורה שהיא מותרת לינשא מדעת עצמה דמי לא ידעה דשני עדים נאמנים להעיד וכיון דאף בלא הב"ד לא היה לבה נוקפה א"כ שוגגת היא בדעת עצמה מש"ה חייבת בקרבן. והכי קתני בהדיא בברייתא עשו ב"ד בהוראתן כזדון איש באשה והיינו כמ"ש דהאיש והאשה עשו בזדון רק הב"ד היו שוגגין (ועי' תוס' ד"ה רבינא אמר) שנדחקו לפרש הא דנקט כזדון איש באשה סימנא בעלמא הוא. והוא דוחק גדול למנקט סימנא דזדון אאנוס אבל לפמ"ש אתי שפיר כפשטא. ובהא נמי הוי ניחא הא דפטורה מקרבן בהוראת ב"ד גרידא דכיון דהך סוגיא דר"פ האשה רבה כר"ש אזלא ולר"ש ס"ס הרי היא מזידה בדעת עצמה אף בהוראת ב"ד גרידא אבל בטלה דעתי נגד כל המפרשים ז"ל ולא כתבתי זאת אלא אולי ימצא באיזה קדמון שיפרש כן ואהיה סניף לדבריו כי לפענ"ד הוא נכון בסוגיא והא דהורו מזידין ועשו שוגגין עדיין צ"ע קצת כי יש לישב בדוחק ואיך שיהיה עכ"פ משום אנוס אי אפשר לפרש כלל כמ"ש מאוקימתא דרבינא. וכן הך סוגיא (דדף צ"ב ע"א) דשקל וטרי הש"ס בניסת ע"פ ע"א אי הוי הוראה או טעות ודאי לא מתוקמא אלא אליבא דמאן דממעט מבעשותה דאי משום אנוס (או מזיד) מה לי הוראה או טעות ס"ס הוי העושה הוא אנוס (או מזיד) וא"כ דלאו משום אונס מפטר יחיד העושה כו' אלא דאמעיט מבעשותה הדרא קושיית הט"ז וב"ש לדוכתיה כמו שכתבתי לעיל: ולפענ"ד לתרץ דעת הרשב"א גם מקושיא זו דהרשב"א לשיטתו אזיל דהא באמת טעמא בעי אמאי לא אמרינן מאי הוה לה למיעבד כיון דבאמת מינס אנסה הואיל ועפ"י שני עדים ניסת ואף דבגמ'