חוט המשולש חלק א' צא

ואח"כ נודע שטעו המורים להרשב"א שריא ולמהרי"ק אסורה מדרבנן: דין ד' אשה שזינתה תחת אישה ע"פ טעות הוראת ב"ד מובהק. להרשב"א שריא ולמהרי"ק אסורה מדאורייתא: ועתה אשוב לבאר בעז"ה כל דין מארבעה דינים הנ"ל איך קי"ל לדינא: הנה בדין הא' כבר כתבתי דהרשב"א ומהרי"ק שוין דמדאורייתא אסורה ואין שום חולק עליהם. וכן הרמ"א ז"ל סימן קע"ד הביא דברי מהרי"ק לדינא. אך הרמ"א בהג"ה (סימן כ') כתב דלהכי כתב הטור מתי חייבת מיתה לידע באיזה ביאה אסרינן על בעלה. ונראה דאף לדעת רמ"א לא חילק אלא בין ביאה לביאה. אבל בביאה גמורה אף היכא דאין חיוב מיתה אפילו הכי נאסרת אבל הב"ח כתב ואחריו נמשכו הח"מ וב"ש דכללא כייל הרמ"א דהיכא דאינה חייבת מיתה אינה נאסרת וא"כ באומרת מותר דאינה חייבת לא נאסרה על בעלה לפי פירושם וקצת תימא על האחרונים שלא הרגישו בזה להקשות דברי רמ"א אהדדי לפי פירושם. ובאמת דברי רמ"א בסי' כ' תמוהין בעיני דבטור לא משמע כן דא"כ לענין מאי כתב הטור דמשמש עם מתה דפטור. ועוד הטור בכל הסימן לא הזכיר כלל דין איסור לבעלה רק בדברי הרמב"ם שהביא בנשים המסוללות. והרי משמע שם איפכא דאי כפי' הרמ"א כיון שכתב כבר ואין מלקין ע"ז למה היה לו לכתוב דאין האשה נאסרת על בעלה בכך. ובד"מ משמע דעיקר ראייתו הוא מדברי הנמוקי יוסף שהביא שם ז"ל במנאפים שוכבים זע"ז אפי' שלא כדרכה ואפילו הערה בה חייב מיתה ונאסרת על בעלה. ומשמע מהא להרמ"א דאינה נאסרת אלא במקום חיוב מיתה. וכן כתב הב"ח דמכאן למד הד"מ כלל זה ותמיהני טובא מה זו ראיה דפשוט לפענ"ד דהמ"כ שבנ"י כיון לסתור דעת הבה"ג הובא ברא"ש וש"פ בסוגיא דרוכל דאינה נאסרת אלא בעידי כמכחול בשפופרת. וסתרו כל הפוסקים את דבריו. מדמחייב מיתה על כדרך המנאפין. א"כ מכ"ש לענין איסור דסגיא בכדרך המנאפין ולזה כיון המ"כ שהביא כל הדינים דחייב מיתה ללמוד במכ"ש דנאסרת על ידיהם. אבל לומר להיפך דהיכא דאין חיוב מיתה אין נאסרת לא ידעתי מאין ולאין נלמוד קולא מנפשות לאיסור (כדכתיב והצילו העדה) והנה בד"מ הנ"ל נראה לומר דבאמת דעת רמ"א שהביא הנ"י ללמוד רק חומרא דעל כל פנים היכא דחייב מיתה נאסרת במכ"ש וא"כ להכי כתב הטור כדי ללמוד אף שהוא שוגג או אנוס מ"מ כיון שהיא מזידה נאסרת במכ"ש דחייב מיתה אבל בדבריו שבהגהת ש"ע דוחק גדול לפרש כן: ואיך שיהיה אין לסתור לדין דמהרי"ק המובא בש"ע סי' קע"ח מחמת הגהות הש"ע דסימן כ'. דנראה פשוט כמו שכתבתי דאף לדעת הרמ"א נאסרת בביאה גמורה אף בלא חיוב מיתה ואף לפי' האחרונים הנ"ל הא כבר כתב הב"ש דלאו כללא כייל וראייתו נכונה משחוף דלקמן סי' קע"ח (אף שיש ליישב בדוחק דבשחוף גזירת הכתוב הוא) וא"כ אף לפירש האחרונים אולי גם דין דמהרי"ק יצא מן הכלל. ובפרט שאין להרמ"א שום ראיה לדבריו כמ"ש לעיל ע"כ ודאי פשוט גמור שאין לסמוך על כלל שכללו בכאן בפרט לפי' האחרונים שאין מתקבל על הדעת כלל: ובדין הב' כבר כתבתי דלהרשב"א אסורה מדאורייתא ומסתברא דהלכתא כוותיה נגד משמעות המהרי"ק: ובדין הג' בניסת לשני ע"פ טעות המורה בקידושין הראשונים דלהרשב"א שריא ולמהרי"ק מדרבנן אסירא. הנה רמ"א ס"ס י"ז סתם כדברי הרשב"א. והט"ז הרבה להשיב על דבריו יעו"ש. ולפענ"ד קושייתו פלטי לא עשה שום מעשה לק"מ דמי היו עדים שהעידו ע"ז. דהא נתייחדה עם פלטי לשום אישות כדכתיב וילך אחריה אישה והן הן עידי ביאה ואפי' אם דוד ראה ברוה"ק כדרש הגמ' שפלטו אל מן העבירה לא ידעתי אם הותרה לו כיון שיש הרבה עדים שנתייחדה עם פלטי לשם אישות ועוד דהא משעת כניסתן לחופה נאסרו כמבואר בש"ע (סי' ז' סעיף י') והוא מוסכם באין חולק שוב ראיתי שהרשב"א עצמו בסי' י' תירץ קושית הט"ז בדרך אפשר לומר ע"ש שכ' וא"ת מנין היה יודע כן י"ל כי נביאים היו בימי דוד וע"פ נביא עשה והוא דוחק גדול לפענ"ד: גם קושיית הט"ז על הרשב"א שקראה בלשון אנוסה והקשה מדחייבת קרבן על הוראת ב"ד לק"מ דכהאי גוונא אשכחן טובא בש"ס בענין זנות אשה קורא לשוגגת אנוסה כדאיתא בפ' האשה רבה מאי הוה לה למיעבד מינס אנסה והא התם לענין קרבן שוגגת היא כדקתני להדיא במתני' דחייבת קרבן. אבל לענין להתירה לבעלה כיון דילפינן מוהיא לא נתפשה הא נתפשה שריא קורא לכל המותרות לבעליהן אנוסה לכוללה בלשון המקרא דנתפשה וכן הר"ן והרשב"א וש"פ שלהי נדרים כתבו דבהך עובדא באשת ישראל שריא דאונס בישראל מישרא שריא. והא התם לענין קרבן שוגגת היא דדמיא ממש להך דובשעת כניסתן לחופה הוחלפו דחייבים חטאת. כדקתני התם במתני' וברייתא אלא ודאי כמ"ש וכ"כ הרמב"ם ה' אישות פכ"ד ה"כ שהשוגג צד אונס יש בה ורצה לומר דלפיכך השוגגת בכלל נתפשה היא. ועי' רש"י בפרק האשה רבה ד"ה מותרת לחזור וד"ה שלא עפ"י ב"ד: אמנם קושיא ג' של הט"ז וכן הקשה הב"ש מדקי"ל דלא עבדינן עובדא במאי הו"ל למיעבד לכאורה קושיא אלימתא היא והיא ראיית המהרי"ק סוף שורש פ"ד מנמצאת הערוה איילונית ודכוותיה ולכאורה היא ראיה מכרעת ונצחת דהא התם הוי אונס גמור דלא הו"ל לאסוקי אדעתי' שתמצא איילונית לפי מסקנת הש"ס דלא הו"ל לאמתוני ואפילו הכי אסירא ולא אמרינן מאי הו"ל למיעבד: