חוט המשולש חלק א' צ

דוקא) והכי משמע כריתות (דף ג') דלא קרי לאוקימתא דרב פפא אומר מותר. וא"כ הי' נראה דאומר מותר דגלות בהכי מיירי: אבל מ"מ נראה לענין גלות דאפי' אומר מותר על מקצת רציחה נמי ממעט מבשגגה דהא סבור בהמה ונמצא אדם כותי ונמצא גר תושב דמודה בעיקר רציחה רק על דבר זה אומר מותר אפ"ה אומר מותר מקרי וממעט מגלות. ועוד דאם באומר מותר דעוקר כל הגוף הוי קרוב למזיד אף שלא ידע דין זה כלל. ולא הי' לו לשום על לבו ללמוד ולשאול. כ"ש באומר מותר דבטל מקצת דידע לעיקר הדין פשיטא דהוי קרוב למזיד דבזה יותר קל הי' ללמוד ולשאול. ונראה דהכיר ולבסוף שכח הוי יותר קרוב למזיד מאומר מותר מעיקרו דכיון שהכיר האיסור וידעו פעם אחת יותר היה לו לשום על לבו ללמוד מאם לא ידע מעולם:. ונראה דאף בהכיר ולבסוף שכח מקצת רציחה דלכאורה יש מקום לומר דגולה. דלא הוי קרוב למזיד כיון שלמד הכל רק שכח דבר א' ממשנתו. אבל מ"מ נראה פשוט דפטור מגלות דכיון שידע בטוב שהוא הורגו אף שעלה על דעתו שמותר להורגו. היה לו לשאול דין זה ולא לסמוך על דעתו. כיון שהוא יודע שעושה מעשה: אחר כתבי זאת מצאתי להרמב"ן ז"ל בחי' למס' מכות וז"ל ואיכא דק"ל והא גבי שבת וע"ג דכתי' תחטא בשגגה ואומר מותר חייב בהן כדאמרינן פ"ד מיתות ב"ד כו'. ואיכא למימר דהתם כתיב תחטא בשגגה. וכיון שהוא שוגג בחטא שאין לו ידיעה שהוא אסור כו'. אבל הכא כתיב מכה נפש בשגגה ההכאה עצמה בעינן וזה מזיד בהכאה הוא כו' ואביי סבר כר"י דפטר לי' אפי' בשאר מצות כו' ורבא אמר לך טעמא דהכא משום דבעינן מכה בשגגה עכ"ל. ולשיטה זו ודאי כל שהוא מזיד בהכאה ויודע שהורגו פטור מגלות. ולכאורה מדכ' הרמב"ם הל' רוצח פ"ה ה"ד הטעם דהוי קרוב למזיד הואיל ונתכוין להורגו. נראה שכיון לשיטה זו: אבל לשיטה זו לא יכולתי לכוין הסוגיא (דף ט' ע"א) הא דאי' התם ואזדו לטעמייהו כסבור שהוא בהמה כו'. הא לא טעמי' דמר איכא הכא ולא טעמי' דמר איכא דמ"ד קרוב למזיד טעמי' משום דהוי מזיד בהכאת נפש. והכא בהכאת נפש לאו מזיד הוא דהא כסבור בהמה הוא. ונפש בהמה לאו נפש הוא לענין רציחה ומ"ד אנוס הוא הא טעמי' משום דסבירא לי' כר"י דפטר בתינוק שנשבה אפי' בשאר מצות. ובהא דסבור בהמה הא דכוותי' ודאי חייב בשאר מצות כמש"ל סבור שהוא שומן כו' ועוד הא דמותיב ליה רבא לרב חסדא ואביי לרבא מאבימלך מאי קושיא הא רבא לא אמר קרוב למזיד אלא בגלות דכתי' מכה נפש בשגגה. אבל בשאר מילי לא. אלא ודאי מחוורתא כתי' התוס'. וכ"כ הרמב"ן שם לחד תירוצא דשאני הכא דמיעטה בו תורה שגגות הרבה וטעמי' דמ"ד קרוב למזיד משום שהי' לו ללמוד וניחא דאזדו לטעמייהו כדפירש"י ותוס' שם. ומותיב שפיר מאבימלך דהא אפי' בשאר מצות בן נח היה נהרג שהי' לו ללמוד ולא למד: אבל מ"מ נראה דהדין דין אמת דאפי' בהכיר ולבסוף שכח דין א' נמי הי' לו ללמוד כיון שיודע בטוב שהורגו ועושה מעשה הי' לו לשאול ולא לסמוך על דעתו. ועוד דהא אפי' כסבור בהמה כו' (דמי לא עסקינן בציד אשר יצוד חיות הרבה בכל יום ורגיל בזה כל הימים ונזדמן לו אדם כבהמה נדמה וירה חץ להרגו. ומה הי' לו לעיין כיון שבבירור נדמה לו כחי' והוא רגיל בזה תמיד להרוג חי' וזה אומנתו ואפ"ה) אמרינן איבעי ליה לעיוני. כ"ש בזה שיודע שהורג נפש מישראל. ודאי בזה שייך יותר לומר הי' לו ללמוד ואע"ג דלא דמו ממש להדדי מ"מ כיון דחד טעמא הוא קאמר ואזדו לטעמייהו כאן חסר בהעתקה וחבל על דאבדין דמסקינן בפ' האשה רבה דלא עבדינן עובדא במאי הוה לה למיעבד והיינו מדרבנן כמ"ש לקמן אי"ה. אבל מדאורייתא שוגגת מקרי ובהא פליג ארשב"א: גם מה שכתב הרשב"א בסוף דבריו ועל הוראה זו נסמכה וטעות כזה כאונס הוא. מהרי"ק פליג עליו מדכתב בשורש פ"ד דשינויי דחיקי נינהו ולא סמכי' אהנהו שינויי אלא משמע דלא אמרינן מאי הו"ל למיעבד. ועוד אפי' לפי הנהו שינויי דה"ל לאמתוני או לאקרויי גיטא וכו' כ"ש הכא דאיכא למימר דהו"ל לאמתוני עד אשר ישאו ויתנו בדבר כל החכמים הבקיאים בהוראה ולא להשען על משענת קנה הרצוץ הגס לבו בהוראה וכו' עכ"ל הרי להדיא דעתו דלפי המסקנא דשינויי דחיקי נינהו. אפילו אם היו נושאים ונותנים כל החכמים הבקיאים בהוראה כב"ד של שאול. אפ"ה לא אמרינן מאי הו"ל למיעבד: וגם הרשב"א נראה דפליג אטעמא דמהרי"ק מדכתב דא"כ כל הנשים שזינו נתיר. ואי ס"ל כסברת המהרי"ק מה זו ראיה מכל הנשים שזינו דאפילו אם סברי שאין איסור בדבר. אפ"ה א"א להתירן דהא מעלו מעל באנשיהן משא"כ בסבורה שלא נתקדשה דלמא באמת אנוסה היא אלא ודאי דהרשב"א לא סבירא ליה טעמא דמהרי"ק. אבל לדינא ודאי מודה למהרי"ק בזינתה תחת אישה באומרת מותר דאסורה מדאורייתא כמ"ש לעיל וכן הב"י בסי' קט"ו אחר שהביא דברי מהרי"ק כתב וכ"מ מתשובת הרשב"א סי' אלף קפ"ט נמצינו למדים ד' חילוקי דינים: דין א' אשה שזינתה ויודעת שמזנה תחת אישה אף שסברה שאין איסור בדבר אסורה מדאורייתא בין להרשב"א בין למהרי"ק למר מטעמיה ולמר מטעמי' כמ"ש לעיל: דין ב' אשה שנתקדשה וסברה שלא נתקדשה אפילו טעות עצמה וניסת לאחר אסורה להרשב"א מדאורייתא ולמהרי"ק מדרבנן. דין ג' אשה שנתקדשה והורו בה מורים מובהקים בטעות שאין ממש בקידושין וניסת לאחר