חוט המשולש חלק א' פט

בפ"ב דשגגות ה"ו דתינוק שנשבה חייב בקרבן. ולענין שבועה פ"א דשבועות פסק כמו שכתבו רש"י ותוס' דדוקא ביודע ששבועה זו אסורה חייב אבל אם אינו יודע האיסור אנוס הוא. [ועיין חידושי הרשב"א פרק כלל גדול דפליג ארש"י ורמב"ם ופוסק דאפי' בשבועה אומר מותר חייב כמו בע"ג וחלב בתינוק שנשבה ולא מקרי אנוס בשבועה אלא היכא דלבו אנסו וסבור שהוא נשבע באמת ולא בטועה בדין ע"ש. וע"ש שכ' דלשנא אחרינא דבגמ' פ' כלל גדול (דף ס"ט ע"ב) דפריך התם מני אילימא מונבז פשיטא השתא בכל התורה כו' היא הנכונה שבגרסאות. ולא פי' איך לקיים הגי' ונ"ל (דתו') דלא גריס ליה לטעמי' אזיל כמ"ש ד"ה הא מני. אבל לשיטת הרשב"א הא דנקט יודע אני ששבועה זו אסורה לרבותא נקט דאפי' יודע הלאו ושגג רק בקרבן אפ"ה שמה שגגה וכ"ש באומר מותר לגמרי ששגג גם בלאו. ושפיר פריך אי לימא מונבז פשיטא כו' והוא פשוט וצ"ל לשיטת הרשב"א הא דאמר רבא לרב נחמן שבועות (דף כ"ו ריש ע"ב) אי דלא ידע אנוס הוא היינו דלא ידע השבועה כגון אכל ושכח ונשבע שלא אכל ופשט ליה רב נחמן מברייתא דאפי' ביודע ששבועה אסורה חייב כ"ש בשאינו יודע]. נחזור לעניננו דדעת רש"י נראה כיון דבדעת רבא אין הכרע אי ס"ל כאביי אי כרבה הדרינן לכללא דהלכתא כאביי נגד רבה דבתראה הוא ואע"ג דכתבתי לעיל דנראה דלאביי נמי לאו אנוס גמור לכל מילי אלא קרוב לאנוס הוא ומגלות הוא דמפטר כמ"ש התוס'. וכן מוכח מהא דאמר בגמ' ואזדו לטעמייהו כו' (ומהא דמוקים אביי שגגת מעשה דכהן משיח במאהבה ומיראה ולא מוקים באומר מותר אין ראיה דס"ל אומר מותר אנוס גמור הוא ומפטר בקרבן. דהא אפי' אי ס"ל כר"י ור"ל אכתי הוי מצי לאוקמי בהכיר ולבסוף שכח. אלא ודאי מהא ליכא למשמע מינה דאפשר לומר דלא הוי ניחא לי' לאביי לאוקמי בכה"ג דכהן משיח ה' יעקור כל הגוף דע"ג). מ"מ כיון דעכ"פ אין הוכחה דאביי פליג אר"י ור"ל הדרינן לכללא דהלכתא כר"י ור"ל נגד רב ושמואל: ואפשר לומר דאפי' לגירסתינו דרבא הוא דא"ל קרוב למזיד הוא אין לדחות דעת רש"י מסוגיא זו. די"ל דרש"י ס"ל כמ"ש הרא"ש בשם הרי"ף והר"מ פ' המניח (דף ל"ב ע"ב) דהלכתא כר"פ דמתני משמי' דרבא ארישא. אבל בסיפא כיון דברשות חייב גלות אע"ג דהוי קרוב למזיד דאיבעי ליה לעיוני (וסבירא ליה לרש"י דהאי קרוב למזיד דאומר מותר לא הוי קרוב יותר מהך דנכנס ברשות דלא כהתוס' (שם ד"ה מיתיבי) ואם כן הך סוגיא דריש הגולין דממעט לרבא קרוב למזיד מגלות דלא כרב פפא דמתני משמיה דרבא ארישא (וכעין זה כ' התוס' שם ד"ה מיתיבי) ולרב פפא דמתני ארישא והלכתא כוותי' ע"כ מוקי הך ברייתא דממעט אומר מותר כאביי ומטעם אנוס ולא משום דקרוב למזיד הוא. ואף שעדיין יש להסתפק ולומר דהאי אנוס לאו דוקא אלא קרוב לאנוס כמש"ל מ"מ כיון דמסוגיא זו אין הכרע וגם מהא דמחייב רבא אומר מותר בקרבן אין הכרע כמה שכתבתי לעיל די"ל דמיירי בהכיר ולבסוף שכח הדרינן לכללין דהלכתא כר"י ור"ל. כן נ"ל לקיים ולישב דעת רש"י ז"ל. אבל עדיין לא נתיישבה דעתי היטב בשיטתו: אבל לדינא נראה דדעת רש"י יחידאה הוא (ואף שהברטנורה בריש פ' כלל גדול ובריש כריתות הלך בעקבותיו) מ"מ כיון דהרמב"ם (פ"ב דשגגות ה"ו) פסק דתינוק שנשבה חייב בקרבן והראב"ד לא השיגו. וכ"כ התוס' ריש הגולין (דף ז' ע"ב ד"ה אלא פרט) דתינוק שנשבה חייב קרבן. וכ"כ הרשב"א בחי' ר"פ כלל גדול שהבאתי לשונו לעיל. וכ"כ התוס' והרשב"א שלהי פ' כיצד הרגל והלכתא כוותייהו דרבים נינהו. וא"כ לענין קרבן ודאי שוגג גמור מקרי אפי' אומר מותר מעיקרו ועוקר כל הגוף כגון תינוק שנשבה לבין העו"ג ולא ידע כלל שהוא ישראל. ולענין גלות בישראל אינו נקלט דלא סגי לי' בגלות דקרוב למזיד הוא. ובגר תושב חייב מיתה וכ"פ הרמב"ם להדיא (ואע"ג דהרא"ש בשם הרי"ף והרמ"ה פסק כרב פפא משמי' דרבא. מ"מ אומר מותר יותר קרוב למזיד כמ"ש התוס' בפ' המניח וממעט ודאי מבשגגה) ואף לפי התוס' בתי' קמא דגרסי רבה הי' נראה דהלכתא כאביי דאנוס או קרוב לאנוס ובגר תושב פטור. מ"מ כבר הוכחתי לעיל דרבא דמחייב אומר מותר בקרבן ודאי לא יהא דעת שלישי אף לגי' זו אלא מחלק בין גלות לקרבן ובגלות ס"ל אי כאביי אי כרבה. וא"כ כיון דאף לגי' זו אפשר דלרבא קרוב למזיד הוא. לא מדחינן ודאי דגי' דידן (וכ"פ הרמב"ם וכן גרסי התוס' בכמה דוכתי) מקמי ספיקא דגי' התוס' בתי' קמא (וגי' התוס' דפ' כלל גדול (דף ס"ח ע"ב) דמהפכי אביי לדרבא ודרבא לדאביי. נראה שטעות סופר הוא דבמכות (דף ט') נצטרך לפי גי' זו למחוק כמה פעמים רבא ולגרוס אביי וע"ש): ונראה דאע"ג דמפשטא דסוגיא משמע בכל הני דוכתי דנקט הש"ס אומר מותר מיירי בעוקר כל הגוף כמש"כ בשם רש"י דהא בסנהדרין (ריש דף ס"ב) משני להדיא באומר מותר לגמרי וכו'. (אף דאינו מוכרח דדוקא בהכי מקרי אומר מותר. ולכאורה משמע מדעת המקשה אפכא) וכ"מ שבת (דף ע"ב ע"ב תד"ה עד כאן) שכתבו דאי אומר מותר מעיקרו אינו ישראל כלל כיון שמודה בע"ג (וגם בזה י"ל דהתוס' סמכו אהא דמדמי לה הגמ' להעלם זה וזה בידו) וכ"מ מדמדמי לה הש"ס שבת (דף ע"ב ע"ב) וסנהדרין (דף ס"ב ע"א בסופו וע"ב) להעלם זה וזה בידו. ועי' רש"י שם ד"ה עד כאן (ואף בזה י"ל דגבי שגג בלא מתכוין ה"ק אפי' אי תוקמי באומר מותר דעוקר כל הגוף אכתי לא מפרשא הא דקתני בברייתא משא"כ בשבת דפטור דעד כאן וכו' וכן בסנהדרין (דף ס"ב ע"ב) וכריתות (דף ג' ע"ב) דמדמי התם להעלם זה וזה בידו. היינו כיון דלא אסיק אדעתי' אוקימתא דרב פפא. לא הוי מתוקמא שגגת ע"ג אלא באומר מותר לגמרי. אבל מ"מ פשטא דהש"ס משמע ודאי דלשנא דאומר מותר משתמע בעוקר כל הגוף