חוט המשולש חלק א' פח

להכיר ולבסוף שכח תקשי לרבא (או לרבה) משנה ערוכה דהשוכח עיקר שבת גם מה שהקשיתי לעיל מהך דסבור כותי ונמצא גר תושב דחייב דכוותיה ודאי בקרבן אלא ודאי לרבא (ולרבה) גם לשיטת רש"י ע"כ נחלק בין גלות לקרבן. והא דפסק רש"י ריש כריתות דאומר מותר אנוס הוא ופטור מקרבן. לא אדע על מה פסק נגד רבא דס"ל להדיא איפכא דקרוב למזיד הוא ואף אם נאמר דרש"י גריס כגירסת התוס' סנהדרין דרבה לא פליג אאביי וס"ל דלאביי אנוס גמור הוא לכל מילי כמ"ש ליישב דעתו וא"כ הלכתא כאביי (ותלי בפלוגתא דרבוותא אי הלכתא כאביי ורבא נגד רבם) עדיין קשה מכל הני דוכתי דמחייב רבא להדיא אומר מותר בקרבן בפ' כלל גדול (דף עב) ובסנהדרין (דף סב ע"א וע"ב). וכבר כתבתי דלפרש"י איירי התם בכגון תינוק שנשבה והתם ודאי רבא דסבירא ליה הכי. וא"כ הלכתא כרבא נגד אביי: ומהא דאמר רבא שבועות (דף י"ח ע"א) ואי ע"ה הוא כו' דמשמע דע"ה שלא ידע האיסור מעולם חייב קרבן לרבא. וכן רב פפא דבתרא הוא מוקי בריש כריתות (דף ג' ע"ב) בתינוק שנשבה כו' אי נמי דטעי בהדין קרא כו' ומחויב קרבן באומר מותר מעיקרו לא קשיא ארש"י דהא רש"י כתב במשנה א' דכריתות הבאתי לשונו לעיל דלא הוי אנוס אלא באומר מותר דעוקר כל הגוף (וסברתו נראה דבאומר מותר כל הגוף איכא למימר דאנוס הוא דמאין ולאין היה לו לשום על לבו לשאול שום שאלה אבל אם יודע עיקר הדין דע"ג אסורה היה לו לשאול כל פרטי הדינים שיזדמנו לו וללמוד כל פרטי האיסור ואף בהך דפירש באבר חי היה לו לשאול וללמוד מקודם דין זה) והך דרבא ודרב פפא לאו עוקר כל הגוף הוא: ולכאורה היה נראה ליישב דעת רש"י דכיון דלא מצינו דרבא פליג בהדיא אר"י ור"ל אלא משום דהוה קשיא ליה ברייתא דקתני שגגת מעשה בע"ג (כיון דס"ל לרבא דמאהבה ומיראה פטור) א"כ על כרחך דחיק ומוקים באומר מותר אבל למסקנא דמשני רב פפא בריש כריתות בתינוק שנשבה כו' דידע דאסירא כו' א"נ דטעי בהדין קרא כו' וא"כ ל"צ למפלג אר"י ור"ל אלא מוקמינן שגגת מעשה דע"ג כאוקימתא דר"פ ולא באומר מותר על כל הגוף. ואי תקשי קושיית הש"ס היינו העלם דבר (כיון דלאו בעוקר כל הגוף מיירי) דיש לומר לענין הוראת בית דין עקירת ע"ג דעץ ודאי מקרי עקירת כל הגוף דע"כ לא מיבעיא ליה לרב יוסף בהוריות (דף ד' ריש ע"ב) אלא בחרישה בשבת ודדמי ליה השתחויה בע"ג (כדדמי ליה הגמ' התם להדיא) אבל עוקר כל ע"ג דעץ נלפענ"ד דהוי עקירת כל הגוף לענין העלם דבר. אבל אין תירוץ זה נראה נכון דודאי (משמע אי) לישנא דאומר מותר משתמע דוקא באומר מותר מעיקרו כמש"ל לדקדק מלשון רש"י. אם כן ע"כ דרבא פליג אר"י ור"ל מסברא דאי משום דברייתא דכהן משיח בשגגת ע"ג קשיתי' מאי דוחקיה לאוקמי באומר מותר מעיקרו ועוקר כל הגוף (כדמשמע לשיטת רש"י לשנא דאומר כמש"ל) הא מצי לאוקמי בבטל מקצת בדבר שהצדוקים מודים בו דלא הוי העלם דבר כדאיתא בהוריות (דף ד') א"נ בעוקר כל הגוף ובהכיר ולבסוף שכח ואם כן דרבא מסברא פליג אר"י ור"ל הלכתא כרבא דבתראה הוא ורב פפא דמוקי כגון דידע כו' א"נ דטעי בהדין קרא כו' לאו משום דפליג אאוקימתא דאומר מותר אלא דבעי לאוקמי בזדון עבודות: ונלפענ"ד ליישב דעת רש"י דבאמת רבא לא פליג אר"י ור"ל. והא דמחייב קרבן באומר מותר גבי כהן משיח מיירי בהכיר ולבסוף שכח דוקא. אבל באומר מותר מעיקרו אנוס הוא. והא דפירש"י בפ' כלל גדול (דף ע"ב ע"ב) דאומר מותר מיירי כגון גר שנתגייר בזמן הבית לאו משום דלישנא דאומר מותר משמע לרש"י דוקא בהכי. דלפי ס"ד דגמ' התם לישנא דבלא מתכוין דחקו לפרש כן. וכדפרש"י בסנהדרין (דף ס"ב ע"ב ד"ה אלא באומר מותר כו') דכיון דלא הוזכרה לו מעולם אינו מתכוין קרי לי'. אבל לפי המסקנא דגמ' שגג בלא מתכוין מתוקמא התם בגוונא אחריתא. והא דמחייב רבא אומר מותר בקרבן בסנהדרין (ריש ד' ס"ב) ובכריתות (דף ג' ריש ע"ב) מצינן למימר דמיירי באומר מותר דהכיר ולבסוף שכח. וא"כ אין בדעת רבא הכרע אי ס"ל כר"י ור"ל. ומהא דבעי מיניה רבא מרב נחמן שבועות (דף כ"ה ריש ע"ב) איזהו שגגת שבועת ביטוי לשעבר כו' אי דלא ידע אנוס הוא אין ראיה דס"ל לרבא אומר מותר אנוס הוא. וכן מדמשני ר"נ (וכן אר"י א"ר דל"א ע"ב) באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע כו' משמע דוקא בידע שאסורה הא אם אינו יודע הוי אנוס ומפטר. וכ"כ רש"י בפ' כלל גדול (ד' ס"ט ע"ב ד"ה אבל איני יודע) וכ"כ שם התוס' דצריך לידע עכ"פ איסור עשה. אבל באמת אין ראיה מזה כלל. דהא אכתי הוי מצי לאוקמי באינו יודע ששבועה אסורה ובנתעלם ממנו האיסור לפי שעה ובכי האי אומר מותר דהכיר ולבסוף שכח לכ"ע לא הוי אנוס. א"נ באומר מותר על שבועה זו ולא על כל הגוף אלא ודאי מהא ליכא למשמע מינה דדוקא הכא גבי שבועה ממעטינן כה"ג מהאדם בשבועה פרט לאנוס. וכן מוכח מהא דבפ' כלל גדול (דף ס"ט ריש ע"ב) דהוה ס"ד דגמ' דהא ברייתא (התם מוכח דברייתא היא וצ"ל דר"י א"ר דשבועות ד' ל"א ורב נחמן דף כ"ו פשטו מהא ברייתא) דיודע אני ששבועה זו אסורה אתיא כת"ק דמונבז. ואי ס"ד דהא דדחיק לאוקמי ביודע ששבועה זו אסורה. היינו משום דאל"ה הוה מפטר מטעם אומר מותר אנוס הוא. א"כ היאך ס"ד דאתיא כרבנן דפליגי עליה דמונבז (ע' רש"י ד"ה חייב) הא לדידהו אומר מותר לאו אנוס הוא (כמ"ש לעיל שיטת רש"י דפליגי בהא מונבז ורבנן) מדחייבי בתינוק שנשבה. וא"כ מאי אריא יודע אפי' אינו יודע נמי אלא ודאי אף דלשאר מילי לאו אנוס הוא לענין שבועה מקרי אונס ופטור מהאדם בשבועה וכ"פ הרמב"ם