חוט המשולש חלק א' פז

תינוק שנשבה כו' וגר שנתגייר בזה"ב פטור דקא סברי ר"י ור"ל אומר מותר אנוס הוא ולא שגגה היא ולפ"ז ל"ק לשיטתו דבאמת אביי ס"ל כר"י ור"ל דפטרי בתינוק שנשבה מקרבן. וכן נראה מלשון רש"י מדתפס בלשונו אומר מותר אנוס הוא ולא שגגה משמע להדיא דכיון להא דאביי דממעט אומר מותר מבשגגה מטעם אנוס. ואע"ג דדחו התוס' לפירש"י בפ' כלל גדול מדאמרינן שם אנן דאמרינן כמונבז וטעמא דמונבז מפורש בגמ' מהקישא דתורה אחת יהיה לכם. נ"ל דעת רש"י דבאמת מונבז נמי לא פטר תינוק שנשבה אלא מטעם אנוס דהא אבנין אב דנקיט בברייתא וכך היה מונבז דן כו' אף שוגג שהיה לו ידיעה ודאי לא סמיך מונבז כדפירש"י ד"ה מ"ט דמונבז כו' ומהקישא דתורה אחת דנקיט הש"ס לא מוכח למעט היכא שלא היה לו ידיעה אלא לחייב אף בהיה לו ידיעה כדילפינן בגמ' מהאי הקישא אף לחייב שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה ולא ילפינן איפכא דלא לחייב אלא בהיתה לו ידיעה בשעת מעשה. ועי' תוס' ד"ה כ"ש שהוספת שסיימו מיהו ק' לר"י דהא פטרי מהקישא תינוק שנשבה מהאי טעמא נמי יפטור הכיר ולבסוף שכח והיינו לשיטתם דלא ס"ל טעם אנוס. אבל לרש"י ניחא דבאמת תינוק שנשבה לאו מהאי טעמא מפטר אלא מטעם אונס והקישא דתורה אחת דנקיט הש"ס למונבז לא קאי אלא אהא דמחייב אף בהיתה לו ידיעה בשעת מעשה ובהא לא ס"ל לר"י ור"ל כמונבז ובהכי ניחא הא דפליגי ר"י ור"ל אליבא דרבנן דפליגי אמונבז ועי' בכ"מ פ"ב דשגגות ה"ו ובלח"מ שם ואם נאמר דרש"י ס"ל כשיטת התוס' שהבאתי לעיל דאומר מותר דע"ג היינו בנתעלמה ממנו לפי שעה ודאי לק"מ אאביי מכל הני דוכתי דמוקים בגמ' שגגת ע"ג באומר מותר דהא אביי כר"י ור"ל ס"ל לשיטת רש"י ומודה בהכיר ולבסוף שכח דלאו אנוס הוא וחייב קרבן אבל באמת רש"י לא פי' כן עי' בפ' כלל גדול (דף ע"ב ע"ב ד"ה אלא באומר מותר) פי' בהדיא כגון גר בזמן הבית כו' וכן פי' בסנהדרין (דף ס"ב ע"ב ד"ה אלא באומר מותר כו') כיון שלא הוזכרה לו מעולם ע"ש ונראה דמשמע לרש"י לשנא דאומר מותר דבש"ס דהיינו שלא ידע האיסור מעולם וכ"נ מלשון רש"י ריש פ' כלל גדול שהבאתי לעיל דקרי לתינוק שנשבה אומר מותר. וכ"נ מלשון רש"י ריש כריתות (דף ב' ע"א בסופו) שכ' אבל באומר מותר לגמרי דעוקר כל הגוף לאו שוגג הוא אלא אנוס ופטור והא ודאי בהכיר ולבסוף שכח ליכא מ"ד אנוס הוא דהא משנה ערוכה היא השוכח עיקר שבת כו' ובודאי כיון רש"י להא דר"י ור"ל ומדלא פי' כן להדיא דמיירי בכגון תינוק שנשבה משמע דנכלל בלשון אומר מותר ואפ"ה לא קשה לרש"י מכל הני דוכתי אאביי די"ל דכל הני דוכתי דמוקים שגגת ע"ג באומר מותר אליבא דרבא הוא דשקל וטרי הש"ס לאוקמי בהכי וכולהו גרירי בתר הך סוגיא דסנהדרין (דף ס"ב ריש ע"א) דאביי מוקי באהבה ומיראה ורבא מוקי התם להדיא שגגת ע"ז באומר מותר. ולהכי קאמר, בכל הני דוכתי (שבת דף ע"ב ע"ב סנהדרין ס"א ע"ב בסופו כריתות ג' ע"א בסופו) אלא מאהבה ומיראה הניחא לאביי אלא לרבא מא"ל אלא באומר מותר ואדסמיך ליה קאי דפריך לרבא מא"ל ואהא קאמר אלא (ע"כ רבא לטעמי' כדמוקי בסנהדרין ריש דף ס"ב) באומר מותר והיינו לרבא דוקא אבל אביי מוקים במאהבה ומיראה כטעמי'. אבל באומר מותר באמת פטור לאביי דאנוס הוא ובהכי ניחא לי לתרץ מה שהקשו התוס' בפ' כלל גדול (דף ע"ב ע"ב ד"ה עד כאן כו') אמאי לא מייתי מתני' דהשוכח עיקר שבת ולפמ"ש אתי שפיר דניחא ליה לאתויי מרבא להקשות דידיה אדידי' וא"כ לשיטת רש"י א"צ לחלק בין גלות לקרבן לאביי ופטור אף מקרבן דאונס גמור הוא ואע"ג דהך דסבור בהמה ונמצא אדם כותי ונמצא גר תושב ודאי לאו אנוס גמור הוא אלא קרוב לאונס (לרב חסדא דסבר כאביי) דהא דכוותיה ודאי חייב בקרבן כמש"ל ובהגולין (דף ט' ע"א) מדמה להו אהדדי דקאמר התם ואזדו לטעמייהו כו' לאו משום דחד דינא אית להו אלא י"ל דהא בהא תלוי דלמאן דס"ל אומר מותר דאין רציחה בתורה קרוב למזיד הוא שהיה לו ללמוד הא נמי קרוב למזיד הוא וליכא למימר קרוב לאנוס הוא דאבעי ליה לעיוני כמ"ש רש"י שם ד"ה כסבור בהמה אבל למאן דס"ל אומר מותר דאין רציחה בתורה אונס גמור הוא שפיר איכא למימר בהא דסבור בהמה כו' דקרוב לאנוס הוא ואף שזה דוחק לומר דלאו חד דינא אית להו מ"מ כתבתי כן לישב דעת רש"י. ולפי משמעות לשונו שהבאתי לעיל דמשמע להדיא דאביי כר"י ור"ל סבירא ליה דאנוס גמור הוא ופטור מקרבן: אבל לרבא ודאי גם לרש"י צריך לחלק בין גלות לקרבן כתי' התוס' דשאני גלות דטובא בשגגה כתיבי דאל"כ תקשי לרבא קושיית התוס' מתינוק שנשבה והנה קושיא זו יש לתרץ דהא טעמא דרבא דא"ל קרוב למזיד הוא היינו משום שהיה לו ללמוד כמ"ש (דף ט' ע"א ד"ה כסבור בהמה) וכן פי' התוס' (בד"ה ואזדי לטעמייהו ובד"ה דאומר מותר) משא"כ בתינוק שנשבה (עי' רמב"ם הל' שגגות פ"ב ה"ו שפי' תינוק שנשבה לבין עו"ג וגדל והוא אינו יודע מה הם ישראל ולא דתם כו' כשיודע לו שהוא ישראל כו' ע"ש ובכה"ג) נראה דלא שייך לומר שהיה לו ללמוד כיון שלא ידע שהוא ישראל ולא ידע דתם משום הכי חייב בקרבן אבל אכתי תיקשי (אי גרסי' רבא) מכל הני דוכתי דמוקים רבא להדיא באומר מותר ואין לומר דכל הני דוכתי דשגגת ע"ג מיירי ג"כ בתינוק שנשבה דהא בסנהדרין (דף ס"א ע"ב) מיירי בכהן משיח (בידע שהוא ישראל ומה הם ישראל ודתם ושפיר היה לו ללמוד) ועוד אפי' אי גרסינן רבה דלא תקשי מכל הני דוכתי דמחייב קרבן באומר מותר דהתם לרבא הוא דשקיל וטרי הש"ס כמש"כ מ"מ אכתי תקשה לפי מש"ל דלמ"ד אומר מותר קרוב למזיד הוא אין סברא לחלק בין אומר מותר מעיקרו