חוט המשולש חלק א' פג

ואשר כ' כת"ר שהב"ש לא הביא דברי הריב"ש אלא לפלפולא בעלמא הוא דוחק גדול ושיחלק הב"ש על הרמ"א לא נפלאת היא. וכן דרך האחרונים בכל חלקי השו"ע: ואשר הקשה כת"ר על שהביא ראיה מהריב"ש שהיה מחכמי הספרדים ולא קבלו חומרות רבותינו הצרפתים אשר הרמ"א הביא דבריהם. הנה באמת חכמי הצרפתים הראשונים לא החמירו אלא לענין לכתחילה שהרי לא כ' הסמ"ק והכל בו והמרדכי אלא לשון טוב או נכון ליתן הגט לידה ממש. וכן משמע מדברי המרדכי שהרי הביא שם לעיל מיניה דברי הר"ח וחלק עליו ואח"כ הביא דברי הגהות סמ"ק שלא ליתן לתוך חצירה והיינו משום דחומרת הר"ח הוא אפי' לענין דיעבד וכמש"כ שם דבחצירה לא משתרי לעלמא וע"ז הוא דחולק עליו וחומרות הסמ"ק הוא רק לענין לכתחילה הרי דלענין חצירה הצרפתים מקילים לענין דיעבד והספרדים מחמירים לחוש לדברי הר"ח אף לענין דיעבד ולענין מלבושיה וקלתה לא הזכירו כלל חכמי הספרדים הראשונים כגון הרמב"ם והרשב"א והר"ן כלל ודברי הרמ"א שהחמיר לענין מלבושיה גם בדיעבד באמת חידוש הוא שלא נזכר בשום פוסק ורבינו משה מדעתו הוסיף חומרא זו. ונראה דעת הרמ"א ז"ל דחצירה וקלתה ומלבושיה בחדא מחתא נינהו וכמש"כ הסמ"ק דבחד טעמא שייכין וס"ל להרמ"א ז"ל דכמו שלדעת חכמי הצרפתים כולהו אסירי לכתחילה ה"ה לחכמי הספרדים דנקטו חומרות הר"ח לאסור בחצירה אף דיעבד ה"ה נמי קלתה ומלבושיה אף דיעבד אסירי וא"כ שפיר מצינן לאתויי ראיה מהריב"ש דמחמיר בחצירה אף בדיעבד ובמלבושיה כתב דהוי כמטא גיטא לידה ולשנא דכמטא גיטא לידה משמע ודאי דשריא להנשא: ובחשש הג' שכתב כת"ר שמסתמא לא קראו הגט לפני עדי המסירה אף שאנכי בדרך אחרת נחני ה' בדעת הראב"ד דלהראב"ד לא בעינן קריאה כלל בשליח שבחו"ל אין רצוני להאריך לבאר שיטתו בזה כי ודאי להשיאה לכתחילה אין להקל נגד דעת הרמב"ם ויפה כתב כת"ר דהוי כלא קראוהו ונאבד אם לא שהעדים יכירוהו בסימנים מובהקים: ומש"כ כת"ר דאף אם קראוהו העדי מסירה בשעת סידור הגט נתבטלה הקריאה מחמת שהיה כמה ימים ביד השליח מלתא דפשיטא ליה למר מספקא לי טובא דאיכא למימר כיון דסתמא אמר הש"ס לאחלופי לא חיישינן לא חיישינן אפי' אחר זמן והכי משמעות דברי הרא"ש שכתב לא חיישינן עד דידעינן דאחליף והר"י בן הרא"ש שהביא הב"י לא חייש אפי' לחזור ולאקרויי גיטא כדמשמע מלשונו שכתב דבזמן מועט כזה אין לחוש ואולי בגוף התשו' ראה הב"י להדיא דאפילו לכתחילה לא חיישינן ומש"ה הוא דתמה הב"י דהא דמי קצת לעיילי' לבי ידי' דלכתחילה מיהא בעי לאקרויי גיטא שנית: והחשש הד' שכתב כת"ר מחמת שנתאחר השליח כמה ימים מלמסור יפה דקדק הרמ"א בלשונו שכתב מיהו נהגו להחמיר ולכתוב גט אחר דודאי הוא חומרא בעלמא לחוש לדעת הר"ן ז"ל נגד כל הפוסקים וכת"ר נמשך אחר הב"ח לומר דגם דעת הרמב"ם הוא כן ואע"ג דקלסיה מר לשיטת הב"ח. בעניותי אפס מקום לקיים דבריו כי לא די אשר דברי הרמב"ם במקומו סוף פ"א אינם סובלים פירושו שהרי הרמב"ם כתב שם רק לשון כותבין ולא לשון נותנין אלא שדבריו סותרים דברי הרמב"ם ריש פ"ב שכתב שם בדין ב' כותבין וחותמין ונותנין לו והוא מגרש בו בכל עת שירצה הרי דהרמב"ם אדרבה מיקל טפי מהר"י והרא"ש דאף הבעל בעצמו יכול לגרש בו אחר זמן. ולכאורה קשה על הרמב"ם קושית התוס' והרא"ש שם מהאי דכותבין גט לאיש וכו' דהא הרמב"ם ס"ל דע"ח כרתי אבל משום הא לא תברא דברווחא משני כמה מרבוותא קמאי קושית התוס' והרא"ש דמשום דלא מקדים אינש פורענותא לנפשיה ומלתא דלא שכיחא הוא ולא גזרו בו רבנן ואכמ"ק להאריך בזה דאיך שהוא שיטת הרמב"ם אינו נוגע לדינא שביאר מפורש בדבריו דמגרש בו בכל עת שירצה ותו לא מידי: ובחשש הה' שכתב כת"ר דהשליח מפורסם לפסול נמשך אחר הב"ש (בסי' קמ"א ס"ק מ"ד) דבשליח פסול חיישינן למזויף ואני בעניי לא ידעתי היכן מצינו שהחשוד לדבר אחד יהיה חשוד לדבר אחר ובפרט לדבר החמור כעריות. ואשר הביא את הב"ש לדוחק זה הוא קושייתו על הרא"ש שם ובס"ק מ"ה לא סלקי ליה שיטתו ולא ידענא מאי קשיא ליה על הרא"ש דמאן יימר דהרא"ש מיירי בדליכא עידי שליחות. הרא"ש מיירי בדאיכא עידי שליחות וכן כל החולקים על הרמב"ם דאי בדליכא עידי שליחות לא היה הראב"ד מייתי ראיה ממשנתינו דהכל כשרין להביא גט וכו' דפסולי דמתניתין ודאי פסול אף אם עשהו שליח בפנינו ובפנינו מסר לה דכיון דאינו בתורת שליחות מעשה קוף בעלמא הוא משא"כ הפסול בעבירה. אלא ודאי דגם הראב"ד מיירי בדאיכא עידי שליחות ומש"ה לא מצאו מפרשי הרמב"ם מקום מאין יצא לו דין זה. ובאמת נראה דלדינא לא פליגי הרמב"ם והרא"ש דהרמב"ם באמת מיירי בדליכא עידי שליחות כאשר כבר היטיב לראות המל"מ ואשר התפלא שם על הרא"ש לפמש"כ לא קשה מידי דהרא"ש באמת איירי בדאיכא עידי שליחות ואזדו לטעמייהו דהרמב"ם לטעמו דס"ל דשליח כשר לעולם נאמן על שליחותו אף היכא דא"צ לומר בפני נכתב ובפני נחתם ומש"ה סתם דבריו לפסול את הפסול בעבירה דסתם שליח הכי הוא בלא עידי שליחות והרא"ש לטעמיה דסתם שליח הוא בעדים דוקא רק היכא דצ"ל בפ"נ ובפ"נ נאמן אגב בפ"נ ובפ"נ וא"כ אי בלא עדי שליחות גם שליח כשר אינו נאמן ומאי רבותא דעד פסול ובדאיכא עדי שליחות שפיר הקשה אמאי פסול כיון דלא צרכינן לסהדותא, ולזיופא לא חיישינן ודאי: ומש"כ כת"ר לפסול את השליח מחמת הקול כדכתב הרשב"א הובא בב"י חו"מ (סי' ל"ד) הוא