חוט המשולש חלק א' עט

[ד] ודברי הספרי דאתי לידן נימא בי' מלתא דהנה הב"י דחאו לומר דלית הלכתא כותי' נגד הא דתניא ניקב פסול נסתם כשר לפי' כל הגדולים דהא דתניא ניקב פסול קאי אגברא גופא דלא כהרא"מ. ואנכי בדרך אחרת נחני ה' לקיים דברי הספרי לכל השיטות ופלוגתייהו דרא"מ והחולקים עליו הוא בספרי אהיכא קאי דהנה במשנתינו ר"פ הערל שנינו איזהו פ"ד כו' ואיזהו כ"ש כל שנכרת הגיד משמע. מפשטא דמתניתין דכל פסול שבבצים מקרי פ"ד וכל שבגיד מקרי כ"ש. אבל בגמ' אמר רבא פצוע בכולן דך בכולן כרות בכולן וכבר ישבו התוס' (דף ע"ה ד"ה כ"ש) אמאי נקט הכי במתניתין ולדינא ודאי אין חילוק בין פסול דבצים לפסול דגיד כל שהוא פצוע או דך בכולן מקרי פ"ד וכל שהוא כרות בכולן מקרי כ"ש וא"כ פלוגתייהו דהרא"מ והחולקים עליו הוא על פי' הספרי אהיכא קאי דהרא"מ ס"ל דהספרי קאי אפ"ד וכ"ש דמתניתין וכדנקיט הכי גם בספרי לעיל מינה איזהו פ"ד וכו' וכ"ש כל שנכרת הגיד אהא הוא דנקט מאי בין פ"ד לכ"ש אלא שפ"ד חוזר וכ"ש אינו חוזר דהיינו כל שבבצים חוזר ושבגיד אינו חוזר מש"ה קשיא ליה הברייתא דתני ניקב חוזר ונסתם ומשמעות הסוגיא דקאי אגיד (ולפמ"ש לקמן דאכולהו קאי עכ"פ אגיד ודאי קאי) והחולקין על הרא"מ ס"ל דהספרי לא קאי על כ"ש דמתני' אלא אקרא קאי וכדאמר רבא פצוע בכולן דך בכולן דהיינו כל שנכרת בין בבצים בין בגיד מקרי כ"ש וכל שנפצע בין בביצים בין בגיד מקרי פ"ד ואהא הוא דנקט בספרי מאי בין פ"ד לכ"ש אלא דפ"ד חוזר וכ"ש אינו חוזר וניקב תולדה דפצוע הוא. דפצוע הוא שנבקע ביקוע רב וניקב הוא ביקוע מעט והכי אמרי' בברייתא (דף ע"ה' סוף ע"א) איזהו פ"ד כו' ואפי' נקבו וא"כ לק"מ על הספרי מברייתא דניקב בגיד חוזר ונסתם דניקב אף בגיד מקרי פ"ד ויש לו רפואה. וכן משמע בירושלמי שמסדר שם ברייתא דספרי בין הברייתא דניקב פסול ונסתם כשר כו' עד חוזר להכשירו ובין היכי עבדינן כו' ולשיטת הב"י דהברייתא דספרי פליג אברייתא דנסתם כשר לא יתכן הא דנקט שם כיצד הוא עושה כו' אחר הברייתא דספרי. אבל לפמש"כ דניקב היינו פצוע מסודר כהלכתו: ורש"י שכ' בחולין (דף מ"ח ע"א) דניקב פסול מפני שהוא כ"ש. ולכאורה ס"ל כהרא"מ אבל אין זה מוכרח דאולי נקט רש"י לשון משנתינו ר"פ הערל ול"ד הוא כמש"כ דמשנתינו הוא ל"ד. ולכאורה לשון הברייתא דנקט מפני שהוא שותת משמע דכ"ש הוא אבל גם זה אינו מוכרח דמאן יאמר דפצוע ודך נמי פסולייהו לאו מטעם דמפני שהוא שותת הוא ומסברא נראה דמש"ה הוא דאין מולידין (ואין רצוני להאריך בהרצאת דברים שיש לפ"ז בתוס' דף ע"ה בד"ה כ"ש): ולפמש"כ דהא דניקב כשר אם נסתם היינו משום דניקב תולדה דפצוע הוא ופ"ד י"ל רפואה כמש"כ בספרי. נראה לומר דברייתא דניקב ונסתם לא אגיד לחודא קאי אלא אכולהו קאי דבכולהו מהני ביה סתימה וכן נוכל לומר גם לשיטת הב"י דהא הב"י לא דחה הך דספרי מהלכתא אלא משום דס"ל דניקב דגיד היינו כ"ש ומדחזינן הברייתא דניקב מהני בהו סתימה הרי הברייתא דניקב ונסתם הוא נגד הספרי וא"כ אכתי לא אדחי אלא הא דכ"ש אינו חוזר אבל הא דפ"ד חוזר אכתי לא אדחי וא"כ איכא למימר אף לשיטת הב"י דניקב ונסתם אכולהו קאי דבכולהו מהני בי' סתימה ועמש"ל אות ו' בהג"ה: ואי תקשה דאי פ"ד יש לו רפואה היאך מנסבי לפ"ד אשה האסורה לישראל כשר ולכמה מרבוותא אף ממזרת גמורה אמאי ניחוש שמא הבריא דהא לקמן (דף פ') מסקינן דלחד אבר חיישינן ופ"ד ליקוי דחד אבר הוא וגם ניחוש שמא יבריא ותהא אסורה עליו. וכן לשיטת הב"י דדחה הך דספרי מהלכתא ואף דנימא דאידחי נמי הא דפ"ד חוזר הרי לשיטתו כ"ש י"ל רפואה ותקשה לשיטתו אכ"ש היאך מנסבינן לי' אשה האסורה לישראל כשר. ואי נימא דהא דאמרי' בסוגיא (דף ע"ו) ה"מ קטן אבל גדול אקפולי אקפל היינו דאפי' לשעתו לא מהני הסתימה אנח לן חדא דל"ל למיחש לשמא יבריא דכיון דמנסבי לי' כבר הוא גדול ולא תהני לי' סתימה. אבל מדברי רש"י ז"ל שכ' ע"ז לאחר שעלתה ארוכה חוזר ונסתר משמע דלשעתו מהני הסתימה ומעלה ארוכה א"כ ליחוש שמא יעלה ארוכה ויבריא בנתיים ותהי' אסורה עליו הא לא קשיא דהא בספרי לא נקט דפ"ד י"ל רפואה אלא שפ"ד חוזר דהיינו שחוזר ונסתם. ובאמת בדקינן לי' אי נסתם אי לא נסתם. ולשמא יבריא נמי לא חיישינן דידע אינש בנפשו אם נסתם אי לא ואי נסתם יפרוש ממנה. והא דפריך מהאי גברא דחרזי' סילוי' כו' צ"ל דבדקו וראו שלא נסתם דאל"כ לא הוי קשה מהא דאוליד דדלמא אסתם ואוליד ודוחק לומר דכיון דנפק מיני' כחוטא דמוגלא תו לא מסתם. והרי"ו שכ' בנתיב כ"ג ח"ד דבניקב ביעיו לא מפסיל אלא בדנפק מיני' חוטא דמוגלא יחידאה הוא ולא מצינו לו חבר ובפרט לפמש"כ לקמן ריש אות וי"ו דהעיקר הוא דר"י בריב"ב אבי"א קאי והלכתא כוותי' צ"ל דהא דפריך וניקב אינו מוליד והא ההוא גברא וכו' היינו משום דעובדא הוי דתרווייהו אינקבו וכדאמר שם דחרזי' סילויא בבצים לשון רבים וגם לשון מחריזה הכי משמע. ואי נימא דבניקב לחוד לא מפסיל אי לא נפיק מיני' מאי קושיא מהא דאוליד דלמא האי חוטא מחד ביצה הוא דנפק ושפיר אוליד וכן הא דשלח שמואל לרב לשאול על בניו מה זו שאלה כיון דחד חוטא הוא דנפק מיני' משמע מביצה א' ושמואל הא ס"ל בהדיא בירושלמי הלכה כר"י בשריב"ב וא"ל בישוב שיטת הר"י ונראה דהא דא"ל שמואל לרב צא וחזור על בניו מאין הם דהיינו לבדוק אם נסתם ואוליד המה בניו ואי לא עלתה לו רפואה המה בני זנונים. וכן י"ל הא דאמר בסוף פרקין (דף פ"ג ע"ב) ור"י אמר לך צא וחזור על בניו מאין הם דודאי גם לר"י לא גרע טומטום שנקרע מסריס חמה וסריס חמה יש לו רפואה כדאמר ר"א במתני' שם (דף ע"ט ע"ב) וכן בברייתא שם (דף פ' ע"א) העיד ר"י שבמינם מתרפאין ואף ר"ע לא פליג עליו אלא מטעמא דלא הי' לו שעת הכושר אבל על עדות של ר"א שיש לו רפואה לא פליג. וא"כ שפיר נקט הש"ס