חוט המשולש חלק א' סט

אזלינן בה לקולא. ובהכי מתרצי שפיר קושית הרמב"ן והר"ן הנ"ל שהקשו אי למיאון למה לי חזקה בחששא בעלמא סגי והל"ל אינה ממאנת שמא הביאה סימנים ולפמ"ש איצטריכא לי' גם למיאון היכא דלא נבעלה לאחר זמן דלא שרינן לה בלא בדיקה. וא"כ אין לסמוך על ספק שמא לא הביא סימנים אף לענין ס"ס. אמנם שבתי וראיתי שיש מקום מרווח לסמוך עליו לענין ס"ס שכבר כתבתי לעיל דאע"ג דקרי' לי' חזקה מדלא סמכינן עלה לענין חליצה ברווחא איכא למימר דהך חזקה באה מחמת הרוב שאינו גמור וכדאשכחן גבי דרכו של תינוק לטפח וברוב שאינו גמור אף אי נימא דהוי רובא דאורייתא מ"מ שפיר אית לן לאפלוגי בין חד ספיקא לתרי ספיקי דהנה הרב בעל פ"י חידש סברא נכונה דהנך רבוותא דספק דאורייתא איסורו מן התורה א"כ כל עיקר טעמא דשריותא דס"ס הוא משום דבחד ספק הו"ל פלגא ופלגא ומשו"ה כי איכא עוד ספיקא ה"ל רובא להתירא וכמ"ש הרשב"א בתשובה א"כ אף ברוב גמור אי איכא עוד ספק שקול כגון ספק אינו תחתיו הרי גם בהך ספיקא לחוד הא ה"ל פלגא ופלגא. א"כ בספק אונס ה"ל מיעוטא נגד הרוב דרצון מ"מ הרי צד היתירא דספק אונס אע"ג דמיעוטא הוא מ"מ בהדי ספק אינו תחתיו ה"ל רובא ובזה הניח בצ"ע קושית התוס' דהכא. ולדידי קושיתו על תוס' לק"מ דכיון דקיי"ל כרבנן דפליגי אר"מ וס"ל דמעוטא כמאן דליתא ולא מצטרפינן ליה בהדי חזקה ה"נ לא מצטרפין לי' לאידך ספיקא דכמאן דליתא כלל הוא. וכן דקדקו התוס' בדברי קושיתם דנקטו בלשונם דנימא מיעוטא כמאן דליתא ולית לן אלא חד ספיקא (ומה שיש לעיין בזה להביא ראיות מאיזה סוגיות שבש"ס אכמ"ל): אמנם היינו ברוב גמור כדסליק אדעת התוס' בקושיתם. אבל היכי דהוי רוב שא"ג הרי להדיא אמרינן בש"ס פ"ב דנדה (דף י"ח ע"ב) דאיכא חזקה בהדה וכמש"ל שזהו החילוק בין ר"ג לרוב שא"ג דבר"ג הוי מיעוטא דידי' כמאן דליתא ולא מצטרפינן ליה בהדי חזקה וברוב שא"ג מצרפינן מיעוטא דידיה לגבי חזקה למהוי פלגא ופלגא. וא"כ לענין רוב שא"ג חזר וניעור סברת הרב בעפ"י דמצטרפין מיעוטא דידי' לגבי פלגא דאידך ספיקא למהוי רובא ובהכי מתרצא נמי שפיר קו' התוס' דפ"ק דכתובות לפי שיטת התוס' דפ"ב דנדה דסברי דברוב שא"ג הוי מדאורייתא. דמ"מ למסקנת התוס' דרוב רצון הוי רוב שא"ג שהרי אית לן לאפלוגי בין ספק א' לתרי ספיקי אף אי הוי רובא מדאורייתא וכדכתיבנא: וא"כ בנ"ד אף אי נימא דחזקה הוי מדאורייתא מ"מ מדקאמרינן דלחליצה בעי בדיקה אית לן למימר דהך חזקה אתי' מחמת רוב שא"ג וברוב שא"ג מצטרפין מיעוטא דידי' לגבי אידך ספיקא למהוי רובא דהתירא ומכ"ש להנך רבוותא דסברי דהך חזקה לא הוי אלא מדרבנן ודאי ברור ופשוט דקיל וקיל מרוב שא"ג ואית לן לאצטרופי מיעוט דאין מביאין סימנים לפלגא דאידך ספיקא למהוי רובא. וא"כ אי אית לן עוד ספק שקול יש מקום לסמוך גם על ספק שמא לא הביא סימנים: וכבר כ' לעיל דהרא"ש והרמב"ן והר"ן ס"ל דהך חזקה לא הוי אלא מדרבנן ומכל הנך רבוותא שהבאתי לעיל דמצרכי בדיקה אף במיאון דרבנן אכתי אין ראי' דפליגי ארמב"ן ורא"ש ור"ן דאינהו נמי מצי סברי דהך חזקה לא הוי אלא מדרבנן וכדכתיבנא לעיל דלשיטה זו צריכין למימר דכל עיקר דגזרו רבנן למחשבי' לחזקה היינו להצריך בדיקה במיאון דרבנן. והכי מסתבר נמי מדעת התוס' ב"ב (דף קנ"ו ע"א) דהא כבר כתבתי שדברי הרא"ש בתשובה ודברי התוס' (שם ד"ה בודקין לקידושין) אחד הם אלא שהרא"ש ז"ל האריך יותר ע"כ ודאי יפה לנו וחובתינו הוא להשוות דעתם ולומר דכונת התוס' נמי כפשטות משמעותן דהך חזקה לא מהני לקולא כלל היינו מדאורייתא לא הוי חזקה כלל ואעפ"כ כ' שם התוס' אח"ז דהא דבודקין למיאונין היינו במיאון דרבנן וע"כ צ"ל דס"ל להתוס' נמי כמ"ש דהחזקה היא דרבנן. ועכ"פ ודאי אין שום נדנוד משמעות וראי' דפליגי ארמב"ן ורא"ש ור"ן והו"ל תוס' דדקנ"ד יחידאה לגבי הנך רבוותא: וא"כ לסברת בעפ"י זכינו לדין דאית לן למסמך על ספק שמא לא הביא סימנים אי איכא עוד ספק שקול. ונ"ד עדיף. אמנם אינני רואה כאן שום ספק אחר דספק לא בעל נראה דלאו ספק הוא כלל וכמ"ש לקמן אי"ה: ומ"ש הרב דדובראוונא לחדש עוד ספק אם בעל לשם קידושין משום שעדיין לא נתברר לו להמנוח בעצמו שהוא גדול לא ידעתי כוונתו בזה דמה"ת הוי מספקא לי' ודאי ידע אינש בנפשי' אי אית לי' שערות ולומר דגם צמחו וגם נשרו והוא לא ידע הוא ספק רחוק מאד. ותו דמסתמא דעתו במלאת לו י"ג שנה שאז נקרא בר מצוה וסוגיא דעלמא הוא עפ"י חזקה דרבא דמאז נקרא בר מצוה ומאז מחזיק עצמו לגדול. ואולי דעת הרב הנ"ל דשמא ידע דבעינן שתי שערות וחזקה דרבא לא ידע. ואף שבאמת הביא סימנים כדא' רבא אבל שמא לא היו רק גומות דקיי"ל דהוו סימנים ואיהו לא הוה בקי בדין הגומות א"כ לא הוה בקי למשכחינהו וא"כ שפיר איכא למימר דהוי מספקא לי'. אבל כבר פי' הרמב"ם, (פ"ב דאישות דין י"ז) וכ"כ רש"י בפ' אין צדין (דף כ"ח) דטעמא דגומות הוא משום דאין גומא בלא שער ושערות הי' בהם ונשרו. וכבר כתבתי דלא מסתבר למימר שצמחו ונפלו ולא ידע בצמחם ובנשרם ולמימר שמא היו באיזה מקום בגוף והוא לא ידע ג"כ לא נהירא למסמך עלה דהא הרי"ף והרמב"ם פסקו להדיא דבעינן במקום הערוה דוקא. וגם התוס' והנמשכים אחריהם לא חששו לבדוק בכל הגוף אלא לחומרא בעלמא דלמא קיי"ל כמ"ד ע"ג קשרי אצבעותיו: והספק השני שמא לא נבעלה אחר שהגדיל. הנה אי לא נסמוך אדיבורא דידה דאמרה לא