חוט המשולש חלק א' ע

נבעלתי נראה ברור דאין לסמוך עליו מטעם ספק דאף אי לא נימא דאמרי' ודאי בעל מ"מ זה ברור דספק שמא לא נבעלה הוי ספק דלא שכיח כלל. ואף דשכיח קצת בילדים רכים דלא עבדי מעשה משך זמן אחר נשואיהם היינו משום שאין יכולים לבעול. אבל עכ"פ העראה ודאי עבדי בכל פעם שמנסה עצמו אולי יוכל לבעול. ועיין רש"י כתובות (דף ט' ע"ב בד"ה מאי לאו כו') ע"ש שסיים או שהערה בה מתוך חיבתה ולא ידע ששיבר בתוליה. ואף שדעת הרב השואל כדעת מו"ר הגאון דק' אה"ו נ"י בס' תורת יקותיאל בתשובה א' שבאילן הגדול הזה נתלה לומר דביאה ראשונה ודאי בעל לאלתר דלא מוקי אנפשי' ואכתי הוי בקטנותו ובגדלותו לא בעל כלל משום דאחר דכבר בעל ביאה ראשונה תו לא תקיף יצרי' כ"כ ומוקי אנפשי'. באמת סברא נכונה ופשוטה היא לחלק בין ביאה ראשונה להיכי דכבר בעל. וזה ימים כביר טרם ראיתי כן בתשו' מו"ר הגאון הנ"ל הוריתי כן מסברא דנפשאי הלכה למעשה בעובדא דהוה מה דהוה בדבר שבממון והכרעתי לחלק בין ביאה ראשונה להיכי שכבר בעל. אבל מ"מ אף אי נימא דדינא הכי הוא דלאחר בעילה ראשונה לא אמרינן דודאי בעל אבל מ"מ ספק הוי דלא שכיח כלל שלא יבעול כלל משך כמה חדשים אחר שכבר בעל וטעם טעם ביאה וכדאמרינן בסנהדרין (דף ל"ז) אפשר אש בנעורת ואינו מהבהב והתם לאחר ביאה ראשונה קאי מדשרי ליחודא וסוגה בשושנים נמי ליכא הכא דהא בהיתרא יתבא תותי' וגם שכיחא לי' טפי מנדה דאיכא הרחקות טובא ואפשר שגם במטה אחת הוו כדרך אחר סמוך לנשואין ולא סינר מפסיק ולא חרב נעוץ בינו לבינה ודאי ספק לא בעל הוי ספיקא דלא שכיח כלל: וגם בגוף הדין דלא נימא ודאי בעל איכא לעיוני טובא דאף דבאמת סברא מרווחת היא לחלק בין ביאה ראשונה להיכא דכבר בעל ויפה כתב מו"ר הגאון הנ"ל דגם ב"ש דס"ל בפ' הזורק (דף פ"א) דאמרינן עדי יחוד הוו עדי ודאי ביאה משום דאנן סהדי דלא פרשי זמ"ז אפשר דהיינו דוקא התם דכיון דאמרינן דאינו בועל לזנות אלא לש"ק הרי חזרו לחיבתם הראשונה והוי כביאה ראשונה דתקיף יצרי' טובא. אבל לאחר שכבר בעל בעילה ראשונה אולי גם רש"י יודה דל"א אנן סהדי דודאי בעל. אבל מ"מ איפכא נמי סברא מרווחת לומר דגם הרמב"ם דס"ל גבי מתייחד עם גרושתו דהוי רק ספק ביאה היינו דוקא ביחוד עם גרושתו דסנו אהדדי מסתמא כיון שנתגרשו. אבל ביחוד עם אשתו האהובה בנשואין אפשר דגם הרמב"ם יודה דלעולם אמרינן ודאי בעיל ולא פריש. וכעין זה כ' הרשב"א בחי' על מתני' דגט ישן לתרץ דלא תקשי לר"י דס"ל דגם לנה עמו בפונדקי דאם לא ראוה שנבעלה לכ"ע א"צ הימנו גט משום יחוד בעלמא והרי הכא בגט ישן הלא רק נתיחד עמה וחיישי' לביאה ותירץ הרשב"א ז"ל משום דהתם דכבר נתגרשו סנו אהדדי. וכ"כ שם עוד דבגט ישן לא שני לן בין נשואה לארוסה דלעולם חיישינן לביאה ול"ד להך דלנה עמו בפונדקי דהתם כבר נתגרשה וסנו אהדדי ואיכא תרתי דסנו אהדדי ודאין לבו גס בה: ועוד דנראה ברור דמקור דינו של הרמב"ם דהוה רק ס"ק הוא מד' הירושלמי דפ' הזורק גבי לנה עמו בפונדקי אריב"ב ב"ש כדעתיי' דאמרי לא יגרש אא"כ מצא בה ערות דבר מזוהמת היא לפניו ואינו חשוד עליה וב"ה כדעתיי' דאמרי אפי' הקדיחה תבשילו אינה מזוהמת וחשוד הוא עליה ומכאן הוציא ודאי הרמב"ם דינו לומר דהוי רק ספק מקודשת דהכי מ' ודאי לישנא דחשוד הוא. וא"כ התוס' והרשב"א והר"ן והמרדכי וש"פ שהביאו דברי הירושלמי הנ"ל כולהו ס"ל בהא כהרמב"ם דהוי רק ס"ק ודלא כרש"י ז"ל וא"כ סברא נכונה וברורה היא לומר דדוקא ביחוד עם גרושתו הוא דהוי רק ספק ביאה והיינו משום דמאן מפיס מאיזה טעם גירשה ואולי גירשה מחמת ע"ד ומזוהמת היא לפניו. אבל ביחוד עם אשתו דחינה על בעלה גם הרמב"ם יודה דלעולם אף אחר ביאה ראשונה לעולם אמרינן ודאי בעיל ולא פריש דהכל יודעים למה אשה יושבת תחת בעלה: ולכאורה הי' נראה להביא ראי' דאף לאחר שכבר בעל ומצי לאוקמי אנפשי' מ"מ אית לן למימר דודאי בעל והוא מדמסיק הש"ס בפ' ב"ש (דף קי"ב) דצרתה אינה נאסרת והרי לשיטת הרמב"ם מיירי התם תוך שלשים דמצי לאוקמי אנפשי' ביבמה ושי' הרמב"ם היא המחוורת ודאי וע' בב"י ששי' הרמב"ם היא מוסכמת מהרי"ף ור"ח וכ"נ עיקר דאתיא כפשטא דירושלמי שהביא גם הרא"ש. וא"כ הא חזינן דאף דמצי לאוקמי אנפשי' מ"מ לא מהימני' לאוסרה לאחרינא ואף אם שניהם אומרים שלא נבעלה והיינו משום דחזקת כנוסה בעולה היא לאלתר וכמ"ש הח"מ שם. והיינו משום דמסתמא אמרינן חזקה בעל לאלתר, אף דמצי לאוקמי אנפשיה וא"כ נ"ד לכאורה להא דמיא דאף שלאחר שכבר בעל תו לא תקיף יצרי' ומצי לאוקמי אנפשי' מ"מ אית לן למימר חזקה ודאי בעל דהכל יודעים אשה למה יושבת תחת בעלה. ומ"מ יש לחלק ולומר דבביאה ראשונה אף היכי דמצי לאוקמי' אנפשיה ומשום דבזיז מינה מ"מ משום דתקיף יצרי' טפי הוא דאמרינן דמסתמא לא מוקי אנפשי' אבל לאחר שכבר בעל דתו לא תקיף יצרי' כ"כ אכתי אין ראיה לומר דמוקי אנפשיה מסתמא והכי משמע קצת דברי התוס' פ"ק דכתובות (דף ט' ע"ב בד"ה מאי לאו) ע"ש שכתבו דרוב פעמים לא מוקי אנפשיה אפי' שעה חדא ודברים כאלו ודאי א"א לומר אלא בביאה ראשונה דאחר ביאה ראשונה ודאי א"א לומר דלא מוקי אנפשיה אפי' שעה חדא דודאי לא מצוי כתרנגול הוא. וא"כ מהא ליכא למשמע מינה: אמנם מהא דתניא בפ' ב"ש (דף ק"ט ע"א) ומייתי לה נמי בפ' המדיר (דף ע"ג) אבל גירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא גדולה א"נ החזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו ומת או חולצת או מתייבמת. מוכח שפיר מדנקט סתמא וגדלה אצלו ולא תני ונבעלה כשהיא גדולה דהא הכי קיי"ל במסקנא שם (דף ק"ט ע"ב)