חוט המשולש חלק א' סז

דהא לכל מילי נראה דבכל שהוא הוי רובא. ע"כ טפי מסתבר לומר דכל היכא דאמרינן דהוי רוב שאינו גמור היינו באמת לא הוי רובא כלל אלא דרבנן הוא דאחמרו ביה משום דנראה כאלו הוא רוב. וכעין זה כתבו התוס' בפ' כיסוי הדם (דף פו ע"ב ד"ה סמוך מיעוטא) ובפ' ב' דנדה (דף יח ע"ב ד"ה למעוטי): אבל מ"מ שיטתם זו דפ"ק דכתובות דהך רובא לא הוי אלא מדרבנן נראה שאינה מוסכמת להל' דפשטא דתלמודא משמט טפי כמ"ש לעיל דהוי רובא אף מדאורייתא אלא כיון דלאו רוב גמור הוא משו"ה לר' יוחנן לא הוי מיעוטא דידי' כמאן דליתא כלל אלא דמצטרף בהדי חזקה דהא בפ"ב (דף י"ח ע"ב) קרי הש"ס להך רובא רובא דאיכא חזקה בהדה משמע להדיא דאי לאו דאיכא חזקת טהרה דעיסה נגד הך רובא הוי מהני הך רובא אף לשרוף וכ"כ התוס' שם ובריש מכילתין (דף ג' ע"א ד"ה גמר סוף טומאה כו') ע"ש שכתבו להדיא שמן התורה הוי נגד חזקה כפלגא ופלגא אלא דרבנן אחמרו בה דלהוי בו דעת לישאל והכי משמע נמי להדיא בסוגיא דשלהי קדושין (דף פ' ע"א) דאמרינן התם תניא כוותי' דר' יוחנן שני דברים כו' ועשאום חכמים כאלו יש בהן דעת לישאל כו' תינוק הך דאמרן הרי משמע להדיא דעיקר דוקא דאין שורפין הוא משום דמדאורייתא הרי התינוק אין בו דעת לישאל הא אי הוי התינוק מדאורייתא יש בו דעת לישאל הוי טמא באמת אף לשרוף והיינו משום דמדאורייתא הוי נגד חזקה כפלגא ופלגא וכדכתבו התוס' (פ"ק דנדה דף ג' ע"א ודף י"ח ע"ב) שהבאתי לעיל (דהא ודאי על טומאה דרבנן לא שורפין תרומה לבד מששה ספיקות שמנו חכמים עיין רש"י פ"ק דשבת דף ט"ז סוף ע"א): ועוד לשיטת תוס' דכתובות תקשי מ"ט דר"ל וצריכין לדחוק ולומר דבהא גופא פליגי ר"י ור"ל דר"ל סבר דהתירה הוי מדאורייתא ור"י סבר דהוי רק דרבנן והוא דוחק (ולשיטת תוס' פ"ק דנדה ניחא נמי שפיר דלא תקשי קושית התוס' דפ"ק דכתובות אי נימא דרוב רצון דמי לרוב תינוקות מטפחין דכיון דהוי נגד חזקה כפלגא ופלגא הרי ספק גמור הוא ואסורה והיכא דאיכא עוד ספיקא הרי איכא ס"ס ושרי) ויש ליישב הנך סוגי' דשלהי קדושין ודפ"ק דנדה גם לשיטת התוס' דפ"ק דכתובות. ואין רצוני להאריך בישובים ודחוקים ומה גם כי לנדון שלפנינו אין הענין נוגע כ"כ דאטו בחדא מחתא מחתינהו לכולהו חזקות ותו אי נימא דחזקה דרבא לא הוי אלא דרבנן ולחומרא הרי עכ"פ דלחומרא הוי חזקה ולא ספיקא וחזינן נמי דמהני הך חזקה לקולא נמי לענין נשים בודקות לאחר הפרק אף דספיקות אין משיאין עפ"י נשים הרי עכ"פ דלאו ספיקא בעלמא הוא ותהוי מדרבנן עכ"פ לאו ספיקא בעלמא ואיך ניקו אנן ונימא דספיקא בעלמא הוא ולקולא. ואף שבתוס' דפ"ק דכתובות שהבאתי לעיל כתבו בהדיא לחלק ברובא דרבנן דלענין חד ספיקא אמרינן דהוי רובא ולא מקרי ספיקא אבל לענין ס"ס חשבינן לי' לספיקא בעלמא: אמנם נראה דוחק גדול לומר שנתנו חכמים דבריהם לשיעורים והעמידו דבריהם נגד חד ספיקא לומר דהוי רובא ולא ספיקא. ולנגד ס"ס לא העמידו דבריהם והוה ספיקא ולא רובא. והנראה דכוונת התוס' הוא כיון דהך רובא דרצון לא הוי אלא מדרבנן אבל מדאורייתא הוי רק ספיקא בעלמא ספק אונס ספק רצון אם כן מדאורייתא אית לן לאוקמה אחזקת היתר לבעלה כמ"ש התוס' בתחילת דבריהם אלא דרבנן הוא דאחמרו דלא למחשב ספק אונס לספיקא אלא למיעוטא בעלמא וא"כ בחד ספיקא נמי לא הוי אלא איסורא דרבנן בעלמא. ומשו"ה כי איכא עוד ספיקא הוי ספק דרבנן ושרי' כן נראה לפרש דברי התוס'. וא"כ היינו דוקא היכא דבחד ספיקא נמי לא הוי אלא מדרבנן אבל בנ"ד דבחד ספיקא הוי ספיקא דאורייתא אלא כי איכא עוד ספיקא הוי ס"ס ושרי' לא מסתבר לחלק בין חד ספיקא לתרי ספיקא דמסתבר למימר דכיון דחזינן דהעמידו דבריהם במקום חד ספיקא למימר דהוי חזקה ולא ספיקא הה"נ לענין תרי ספיקי אמרי' דספק שמא לא הביא סימנים לאו ספק הוא כלל ותהוי נמי דרבנן. עכ"פ חזינן דלאו ספיקא הוא אלא אית לן למימר דחזקה הביא סימנים ושקלי רבנן לספיקא. כן נראה לכאורה ועיין מ"ש לקמן אי"ה: הנה לפמ"ש הלח"מ (פי"א דגירושין דין ד') דהיכא דלא בעל לאחר זמן לא בעי בדיקה כלל למיאון משמע ודאי דס"ל להרמב"ם דלא הוי רק ספיקא בעלמא ומשו"ה אזלינן לקולא בדרבנן וממאנת אף לאחר זמן כ"ז שלא נתברר שהביאה סימנים וא"כ נראה דהוי ספק שקול ממש מדתלינן לקולא בדרבנן וא"כ היכא דאיכא ס"ס היינו יכולים לסמוך לקולא אף בדאורייתא. אבל אין דבריו מחוורין ע"ש בלח"מ שהחליט כן גם בדעת הה"מ לומר שגם דעת הה"מ הוא דא"צ בדיקה כלל. ובזה יש להפליא עליו שהשיא דעת הה"מ לדעת אחרת והה"מ הרי פירש דבריו ושנה ושלש דבודקין אותה. בדין ד' כתב בראשית דבריו וכיון שכן אם נבדקה ואין לה סימנים ממאנת והולכת ובסוף דבריו שם סיים ובודקין אותה וכל זה מבואר בהלכות כו'. ובדין ה' כתב אבל כשלא בעל כו' אלא בודקין אותה ואם לא הביאה סימנים הרי זה ממאנת ומה שהביא הלח"מ לזה הוא מ"ש הה"מ דין ד' אין אומרים הוחזקה הביאתן עד שיודע בבירור. אבל לא דק בכוונת הה"מ. ואמתת כוונת הה"מ מבואר עפ"י מה שסיים שם ובודקין אותה וכל זה מבואר בהל' וכן כ' בדין ה' הרי שנבדקה כו' והעלה בהלכות מהכרח השמועות וכו' מספיקא לא חיישינן לנשירה ולא אמרינן חזקה הביאה סימנים אלא בודקין אותה כו' וכל דברי הה"מ א' הם לילך בשיטת הלכות הרי"ף. והנה פירוש הרי"ף ידוע שמפרש דמחמת חזקה דרבא הוא דחיישינן שמא נשרו (וכמ"ש בריש דברי דודאי לא הוי לן למיחש למיעוטא דנשרו אלא משום דאיכא חזקה דרבא הוי כפלגא ופלגא כהך דרפ"ב דכתובות) ע"ש בפ' ב"ש שכתב והדין הוא פירוקא דהך קושיא כו' דלא אמר רבא חזקה הביאה סימנים אלא לענין איסורא דאורייתא דעבדינן