חוט המשולש חלק א' סו

סימנים בשעת הגט ונשרו קודם הבדיקה ולולא החזקה לא הוי חיישינן לנשירה וכמ"ש הרי"ף להדיא דמחמת החזקה הוא דחיישינן שמא נשרו וזהו שסיימו וכן לחליצה משמע דלחליצה נמי עיקר הבדיקה הוא שמא לא ימצאו שערות ואז יתרע החזקה. וידעתי שפשט דברי רש"י ותוס' נוטין יותר לומר דהחזקה הוא רק לחומרא ולא לקולא כלל אבל הואיל ויש מקום לפרש דבריהם כנ"ל לא מנעתי מלפרש אולי יוכשר בעיני המעיין לפרש כן ויכוונו דברי התוס' דהכא עם דברי התוס' (דף קנד) שהבאתי לעיל דס"ל להדיא דהך חזקה הוי חזקה גמורה היכא דא"א לברורי והוי ניחא נמי שפיר הא דקשיא לן הא דקרי לה חזקה ולא סמכינן עלה לחליצה וכדכתיבנא ניחא דבאמת גם לחליצה סמכינן עלה היכא דלא אפשר לברורי. רק היכא דאפשר לברורי לא סמכינן אחזקה ואף שלדעתי היה נוח לפרש כן. ואף אם דעת רש"י ותוס' כן כיון דכל סוגיא דתלמודא נוחין להתפרש כן כדכתיבנא ובפרט שכבר מצאנו להתוס' (דף קנד) דסברי הכי. אבל מ"מ ודאי לקולא אין לסמוך ע"ז לומר דחליצתו תהא חליצה וגירושיו גירושין היכא דלא בדקינן וליכא לברורי הואיל ולא נמצא כן בשום פוסק ראשון ואחרון זולת בדברי תוס' (דף קנד ע"ב) ופשטא דלישנא דרש"י ותוס' (דף קנו ע"א) משמע יותר דלעולם לא סמכינן אהך חזקה לקולא וכ"כ הרא"ש בתשובה (כלל לג ס"ה) דינו הובא בח"מ ר"ס ל"ה באריכות ובכלל דבריו הם דברי התוס' הללו דבודקין לקדושין ודבריו מורין יותר לומר דלא סמכינן אהך חזקה לקולא כלל: וראיתי שגם דעת הרמב"ן והר"ן הוא דחזקה דרבא לא הוי אלא לחומרא ולענין מיאון אבל לחליצה לא מהני אף היכא דכבר חלצה ולא אפשר למבדקה דהנה הרמב"ן בחידושיו למס' נדה הקשה אשינויא בתרא דאי למיאון למה לי חזקה בחששא בעלמא סגי והל"ל אינה ממאנת שמא הביאה סימנים ע"ש שתירץ דהך חזקה באמת לא אצטריך ליה לענין מיאון אלא לומר דלא ממאנה וחזקה נמי הוא ומהני חזקה לנשים בודקות אותה אחר הפרק עכ"ד הרמב"ן וכיוצא בזה המה דברי הר"ן בחידושיו. והנה קושיתם ז"ל אין ענין לדידן דאינהו לא נחתו לדקדק מאי דקשיא לן טעמא דמלתא דאי חזקה הוא אמאי לא סמכינן עלה לחליצה אלא דהוה קשה להו צריכותא דמלתא דלענין מאי אצטריך הך חזקה לענין מיאון. ונראה מדבריהם ז"ל נמי דלאו ספיקא בעלמא הוא אלא חזקה נמי הוי מ"מ מדבריהם ז"ל למדנו מדתירצו דמהני הך חזקה לנשים בודקות אותה ולא תירצו דמהני להיכא דכבר חלצה ולא אפשר למבדקה נראה ברור דעתם ז"ל דפשיטא דלא מהני כלל אף היכא דלא אפשר למבדקה אלא לענין נשים בודקות לחוד הוא דמהני ולא זכינו שיבואר לנו טעמא דמלתא אי חזקה היא ומהני נמי לענין נשים בודקות מ"ט לא מהני לחלוץ: ולכאורה נראה טעמייהו דהני רבוותא דקיימי בשיטת התוס' פ"ק דכתובות (דף ט' ע"א ד"ה ואבע"א) ע"ש שכתבו דהך חזקה דרוב תינוקות מטפחין שהבאתי לעיל היינו רק דרבנן. וא"כ איכא למימר דחזקה דרבא נמי דכוותה דהוי רק דרבנן בעלמא ומשו"ה לא אזלינן בתרה רק לחומרא לענין מיאון אבל לא לקולא לענין חליצה [והא דכתבו התוס' פ' בא סימן (דף מו ע"ב ד"ה ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו כו') דקטן שהקדיש לוקה משום הך רובא אלמא דרוב גמור מדאורייתא הוא הרי לא הוצרכו לזה אלא אליבא דר"ל דסבר התראת ספק לא שמה התראה ור"ל דבאמת סבר דשורפין תרומה על חזקה כזו אבל לדינא קיי"ל כר"י דאין שורפין על חזקה הבאה מחמת רוב שאינו גמור. ואליבא דר"י הוא שכתב התוס' פ"ק דכתובות דהוי מדרבנן ועיין תוס' יבמות (דף פ' ע"א בד"ה נעשה סריס כו') שכתבו דבכה"ג לאו התראת ספק הוא ואכמ"ל] והא דמהני לקולא לענין נשים בודקות אחר הפרק יש ליישב ברווחא דהא חזינן לתנא קמא דסבירא ליה דכל הנבדקות נבדקות עפ"י נשים אף קודם הפרק דליכא חזקה דרבא הרי דס"ל דאף מדאורייתא מהימני והיינו מטעם שכתב הרמב"ן הובא ג"כ בהה"מ דהיינו משום דגילוי מלתא בעלמא הוא וא"כ איכא למימר דאף ר"י דס"ל שאין משיאין ספיקות ע"פ נשים הוא רק מחומרא דרבנן דאחמרו דלא להימנינהו וכיון דחומרא דרבנן בעלמא הוא משו"ה מהני בה חזקה דרבנן בעלמא להימנינהו אחר הפרק אבל אכתי קשה דלענין מאי תקינו רבנן הך חזקה דרבא למהוי חזקה דהא לענין מיאון לא אצטריך דהא אף משום ספיקא בעלמא אסורה למאן ולחלוץ לא מהני והיכי תיסק אדעתא דתקינו רק לקולא לענין נשים בודקות אחר הפרק. ולהרא"ש ז"ל יכילנא לשנויא דהא דתקינו רבנן למהוי חזקה היינו לענין מיאון דרבנן כגון שלא בעל לאחר זמן דאי משום ספיקא בעלמא הוי מיאונה מיאון דהא הוי רק ספיקא דרבנן משו"ה תקינו רבנן דלהוי חזקה דלא להוי מיאון אף במיאון דרבנן ובהכי מתרצי נמי שפיר קושיית הרמב"ן והר"ן ז"ל שהבאתי לעיל דאי למיאון למה לי חזקה בחששא בעלמא סגי ולפמ"ש ניחא דאצטריך הך חזקה לענין מיאון דרבנן אבל להרמב"ן והר"ן ז"ל קשיא דא"כ למה נדחקו לתרץ דמהני הך חזקה לענין חליצה דנשים בודקות אחר הפרק ולא תירצו דמהני לענין מיאון גופא במיאון דרבנן ואיך שיהיה טעמם ז"ל אבל נראה להדיא דס"ל דהך חזקה לא הוי אלא מדרבנן והיינו לכאורה דקיימו בשיטת התוס' בפרק קמא דכתובות: והנה מה שיש לעיין בדברי התוס' הנ"ל בענין דינא וסוגיא דפ"פ מצאתי אין כאן מקומו אבל מ"מ נראה לכאורה שבזאת צדקו דבריהם שסברתם נראית נכונה לומר דכל היכא דאמרינן דלא הוי רוב גמור היינו דבאמת לא הוי רובא כלל אלא דנראה כאלו הוא רוב ומש"ה אחמרו ביה רבנן דנהוי רובא דאי נימא מדאורייתא הוי רוב שאינו גמור הרי לא נודע לנו שיעורי' עד כמה הוי רוב שאינו גמור ובכמה הוי רוב גמור