חוט המשולש חלק א' מה

עינא דחד הוא דסגי למהוי יציאת הנפש או דנימא דחששא דשמא הוציא ראשו חוץ למים נמי הוא מחששות הרחוקות ולא מעכב בדיעבד דרובא לא חיי מחמת הוצאות הראש לחוד:] ד ונראה ברור דאומדנות המוכיחות למהר יציאות נפשו במים יש לסמוך עליהם אף במים שיש להם סוף דהא בשיהוי כדי שת"נ אין מבואר בש"ס שום שיעור קבוע והנה אם היה איזה שיעור קבוע לדבר ודאי דבר ברור ופשוט שאין שהיות מצטרפות בזה ואם ירד לעומק המים ויעל כמה פעמים אף אם בין כל הירידות היה השיעור ההוא אם לא היה השיעור כאחת אין זה כלום דהרי בנתיים היה יכול להכניס את הרוח בשעת עלייתו וגם א"כ לא הוי שייך לחלק בין אדם חלוש ומוכה לבריא וחזק דכל מדות חכמים כך הוא אם נתנו שיעור מפורש והכי קיי"ל נמי בהך דאין מעידין אלא עד ג"י דלא כריב"ם דאמר לא כל האדם ולא כל המקום ולא כל השעות שוין אלא דלעולם משערינן בג' ימים והיינו משום דקבעו רז"ל שיעור קבוע לדבר: ה אמנם מפשטות לשון התלמוד וכן הרי"ף והרמב"ם וטוש"ע שכתבו סתם ששהו עליו כדי שתצא נפשו ולא זכרו שום שיעור לדבר משמע מדבריהם דאין שיעור קבוע לדבר אלא הדבר מסור לב"ד לשער לפי הענין. והא דאמרינן בעובדא דנחוניא חופר שיחין יבמות (ד' קכ"א ע"ב) וב"ק (ד' נ' ע"ב) דשעה ראשונה ושניה אמר להם שלום אף אי נימא דשעות ממש קאמר כדמשמע דברי רש"י שם הרי לא הזכירם התלמוד לקבוע עליו שיעור בזה ואף שכל שיחת רז"ל תורה היא לנו אכתי ליכא למילף מינה אלא הך דאם שהה במים יותר מזה השיעור ודאי אינו יכול לחיות בשום אופן וע"כ שעלתה בשעה שלישית. ועוד איכא למילף מינה שבתוך שיעור הזה עדיין יכול להיות שיחי' האדם בתוך המים אבל אכתי ליכא למילף מינה דבבציר מהכי ודאי ליכא יציאת הנפש אלא דבהכי אית לן לאסתפוקי ביציאת הנפש וטפי מהכי לא: וגם דעת הריב"ש יש לכוון לזה וגם אפשר לומר דהא דבשעה ראשונה ושני' מספקינן אפשר דה"ד באדם בריא שיכול לכלוא הרוח זמן רב דמנ"ל למימר דבחדא שיעורא משערינן לכל אדם כיון שלא נתנו רז"ל שיעור קבוע ואם יפול גוסס לתוך המים הרי בו אמרו רז"ל משל לנר שכבה והולך אדם מניח אצבעו עליו מיד כבה וכן כל המעמץ עם יציאת הנפש ה"ז שופך דמים האם נאמר דיציאת נפשו משתהא כמו נפש הבריא אולם א"ו נראה דהדבר מסור לחכמים לשער בכל אדם לפי חיותו וחלישותו וכן לענין נפילתו וכן אף אם הוציא ראשו מן המים זמן מועט ושוב הורידוהו המים הרי עכ"פ כבר נחנק קצת קודם הוצאות ראשו ושוב בירידתו שנית ודאי משערינן בשיעור דזוטר מחמת דבצר לי' חיותא ואם לפי הענין אין להמורים שום ספק שלא תצא נפשו מסתבר דיוכלו לשער כמו בכל האיסורי' כגון במוצ"ש אם ביום המעונן יצא הספק מלבו מותר לו לעשות מלאכה וכן להאכיל ביוה"כ מסוכן עפ"י אומדן הדעת ומה יפה כחו של איסור כרת זה משאר איסורי כרת ומב"ד: אבל מאוד צריך להתיישב בזה דהא אשכחן במתניתין בהך דשלשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו דמן הארכובה ולמטה לא תנשא אשתו אף דודאי נכאב ונחלש מאד באבודת רגלו ע"י דג הנושך או לאיזה סיבה ואפ"ה לא תנשא ופירש"י שם (ד' ק"כ ע"ב) בד"ה מן הארכובה הואיל ומשאל"ס חיישינן שמא יצא מן המים ועלה ברחוק פרסה או יותר ואף מן הארכובה ולמעלה דודאי כאבו אנוש מאד דהא ודאי טריפה הוא אפ"ה כ' הפוסקים וכ"ה בש"ע סעי' ל"ב דלא תנשא עד אחר יב"ח הרי להדיא דאף טריפה גמורה יכול לשהות הרבה במים ולעלות: ו והנה לפי משמעות הנב"ע שאמר העד שהפילוהו המים בכח גדול לערך ב' קומות איש ומשמעות הגב"ע שהנפילה היתה בכח גדול על איזה פואליע או חתיכת קרח ולפ"ז יש כאן ספק גדול דהנה בפ' נגמר הדין (ד' מ"ה) אמרינן דבית הסקילה היה גבוה שתי קומות ואף גם זאת לא צרכינן התם אלא משום דבררינן לי' מיתה יפה הא לא"ה הוי סגי בעשרה טפחים. והנה ודאי לא מוכח מהתם דהוי ודאי מיתה כזו דהא בהדיא אמרינן התם לא מת נותן אבן על לבו ומהא דמהני בדיקה לענין טריפות אף אם נפלה ממקום גבוה מאד אין ראיה דאיכא למימר דשאני התם כיון שאנו רואין הבהמה חיה לפנינו משו"ה הוא דמהני לה בדיקה אבל מסתמא איכא למימר דרובן למיתה אבל עכ"פ הרי מוכח מהתם דמידי ספק מיתה לא יצא דנפילה כזו מדיכלו לעשות כן בית הסקילה: ולכאורה לפ"ז יש מקום לצדד לקולא בנ"ד דהא רשב"א אית לי' בר"פ א"ט (ד' מ"ב ריש ע"ב) דנחתכו רגלי' מן הארכובה ולמעלה כשירה ואפ"ה מוקמינן אליבי' בסוגיין (ד' ק"כ ע"ב) לחד שינויא דמן הארכובה ולמעלה תנשא אשתו. אלמא אפי' היכא דהוי כשירה אפ"ה במים אמרינן דמרזו מכה ושרינן לה ה"נ איכא למימר אף דהנפילה אינו ודאי מיתה מ"מ איכא למימר דמיא מרזו מכה. והנה מלתא דרשב"א טעמא בעי מ"ש מן הארכובה ולמעלה ומ"ש מן הארכובה ולמטה והיה נראה לומר דטעמא דמלתא הוא דמן הארכובה ולמעלה מ"מ סי' טריפות הוא רק משום דיכול לכוות ולחיות סובר משו"ה הוא דמכשיר רשב"א. אבל כיון דמיא מרזו מכה לא יועיל לו הכויה וישאר בטרפיותו אבל מן הארכובה ולמטה אינו סי' טריפות כלל וא"כ אין המים מטריפין אותו אף דמרזו מכה ולפ"ז בנ"ד ממ"נ אם נתרסקו איבריו הרי כבר מת ואם לאו אינו אפי' טריפה ול"ש לומר מרזו מכה אבל הרשב"א לשיטתיה ביבמות כתב דלרשב"א אף בלא טעמא דיכול לכוות ולחיות סובר דכשירה היא ואינו סי' טריפות כלל ואפ"ה אית לי' דמיא מרזו מכה ומותרת ולפ"ז גם בנ"ד נוכל לומר דאף דאינו סימן טריפה כלל אפ"ה מיא מרזו המכה כיון דחזינן דהוי ספק מיתה עכ"פ ואף שאין זה מוכרח דאיכא למימר דמיא לא מרזו אלא להיכא דאיכא מכה טרי' אבל בנ"ד אם לא