חוט המשולש חלק א' מג

ומזה הוציא הרמ"ה דין המובא גם בב"י דבאתחזק בגיורת לא בעינן כלום והב"י לפי שיטתו בסעי' י'. דלא מהני מוחזק במצות אלא באומר נתגיירתי בב"ד ש"פ הוה קשיא לי' הך עובדא דר"י דהאי שבא לפנינו אמר איפכא מש"ה פי' בסעי' י"א דהך עובדא מיירי במוחזק בישראל. ולכאורה כן מטין דברי התוס' והרא"ש אבל פשטא דסוגיא לא משמע הכי דא"כ ה"ל למימר גר אני ונתגיירתי כו' אלא מחוורתא כשיטת הרמ"ה דבמוחזק בגירות לחוד סגי וזה שבא לפני ר"י מוחזק בגר הוה. (ויש לכוין גם דברי התוס' והרא"ש כן): וכן בדין דמ"ש מכל החזקות דסוקלין ושורפין עליהן. ומש"ה מדייק נמי בש"ס סוף ד' מ"ו מי שבא ואמר כו' דדוקא בכה"ג אמרי' צריך להביא ראי' דאכתי לא אתחזק בגירות דעכשיו הוא דבא לפנינו. אבל בהוחזק בגירות לא בעינן ראי' כלל: ואפי' להנך רבוותא דבעי' התנהגות וכדבריהם נראה עיקר ודאי בנ"ד הי' ג"כ אצלם התנהגות כדרך גרים לשאול כל דבר קטון וגדול: ואכתי פש גבן לבאר אם לחייבו להוציאה מחמת שקודם שנשאה אסר לו חכם. מפני שנטען עלי' קודם שנתגיירה. והנה הרא"ש בתשו' כלל ל"ב והביאו הטור (סי' קמ"א) דאם התרו בו ועבר לא מקרי דיעבד. וכ"כ הש"ע סס"י י"א וכ"ה בהרא"ש (פ' כיצד סי' ד') דאם נמלך בב"ד ואסרו לו לא מקרי דיעבד. וא"כ לכאורה בנ"ד דנמלך ואסרו לו לא מקרי דיעבד: אמנם הב"ח (בסי' א') כ' לחלק בין הא דהביא הרא"ש ובין נטען דהתם איכא חשש דאורייתא משא"כ הכא דאינו אלא משום לזות שפתים. ופסק דאף אם עבר על ההתראה. אפ"ה מקרי דיעבד ולא יוציא. והביא ראי' מדלא קתני קדם וכנס גבי הנטען. ועם היות כי יפה כוונו האחרונים לדחות ראייתו. אמנם ראשית דבריו שכ' לחלק כנ"ל מתקבלים. ובשגם כי הרמ"ה ודאי לאו כללא כייל דהא בהמוציא אשתו משום ש"ר (גיטין ד' מ"ו) פסק כלישנא קמא. ואם כנס פסק דלא יוציא. אף שב"ד אמרו לו הוי יודע. הא קמן דלאו כללא הוא דכייל הרא"ש דאף בדאיכא חששא דאורייתא מקרי דיעבד ולא יוציא אף אם נמלך בב"ד ומכ"ש גבי נטען דליכא חששא דאורייתא אלא לזות שפתים: ואי משום גרסאות חלוקות בירושלמי. כ' הריב"ש כיון דהגרסאות חלוקות אין בידינו לכופו להוציא. ומכ"ש היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא. ובדרבנן אזלינן אחר המיקל ואחלה פני כת"ר יודיעני נא דעתו הנקי' בזה: נאום חיים במהורי"ץ המלמד בעזהי"ת בוולאזין. סימן ו שאלה בא' שנטבע בנהר במים שאין להם סוף. תשובה בעזר החונן דעת אף לשאינו הגון בא"י למדני חוקיך והדריכני באמיתך כי בו חפצתי: א אם אמנם דרך רוב המורים להקל בעגונא דאיתתא בכחא דהיתרא אבל מצינו הרבה החמירו רז"ל במשאל"ס וחשו אף למלתא דלא שכיחא כלל כגון לגל הטורד לחבירו וכו' ובפרט לדף שנזדמן לו דשכיח יותר ואם המה חששו לזה בלב ימים בדרך האניות אשר הוא רחוק מאוד מן הנמל ואיך לא ניחוש אנן כעין זה בנהרות אשר הוא תמיד סמוך לנמל וקרוב ובפרט לפי המבואר בגב"ע היתה טביעתו בעת פתיחת הנהרות אשר אז נמצאים חתיכות קרח הנקראים קריעש ובין הקריעש רועשים גלים יש לחוש שמא טרדוהו המים הקריעש והקריעש הוליכוהו ברחוק מקום חוץ למקום ישוב בני אדם ושם אולי ניצול: והיטב אשר דבר הראבי' כמבואר במרדכי (דבריו הובאו ביתה יוסף) בהשגתו על ר"א מורדין ואף שכמה פוסקים כתבו להקל במשאל"ס בצירוף אומדנות הרי לא הקילו בזה אלא במקום דאמרינן אם נשאת ל"ת והיינו אם שהו עד שתצא נפשו אבל אם לא שהו עד שת"נ כתבו הרבה פוסקים וכ"ה בהגהות רמ"א (סעיף ל"ד) דבכה"ג אפי' אם נשאת תצא: וא"כ בנ"ד ממ"נ אם לפי העדאת עדים יש לשער שכבר ראו יציאת הנפש הרי כבר ראוהו מת וא"צ יותר ואם לפי עדותם עדיין לא הי' יציאת הנפש הרי א"כ אינו בכלל משאל"ס דנקיל בו בצירוף אומדנות והנה בגב"ע אשר הובא לפני אין מבואר בו שהיה הנטבע משך רב כאחת תחת המים ובשעה שהעלה ראשו מן המים הרי יכול להכניס ולשאוף רוח חיים בקרבו וא"כ לכאורה עדיין אינו מבואר בעדות העד ברור שהי' בכדי יציאת הנפש ומה שהעיד שראהו דומה לנטבע מת לא ידעתי אם יש בזה ברור שכבר יצא נפשו כידוע שלפעמים מוציאים מן המים נטבעים ואין ידוע אם מתים אם חיים. ואעפ"כ לאחר איזה תחבולות וסיבות מתהפכות נמצא בקרבם רוח חיים: ב ולא מצינו מבורר טעם הפוסקים דמצרכי לשהות עד שתצא נפשו במים שאל"ס לענין להתירה בדיעבד אם נשאת דלכאורה קשיא דבמשאל"ס מה יועיל מה ששהה בכדי יציאת הנפש הרי עינינו הרואות שהמים מגלגלים אותו למרחוק ומאי מהני מה שעומד כאן ושוהה בכדי יציאת הנפש הלא החשש הוא שמא צף מתחת המים ויצא כמבואר בדברי רש"י יבמות (דף קט"ו ע"א בסופו): ואם נאמר דהתם מיירי דוקא בים וכה"ג שהשוהה עליו יכול לראות מרחק רב מכל ארבע רוחותיו ואין החשש אלא שמא צף מתחת המים ויצא ברחוק מקום יותר מכדי שליטת העין וכ"ה ברש"י (ד' ק"כ ע"ב בד"ה