חוט המשולש חלק א' לו

דינא דמתיבתא אין חילוק כלל בין תפסה או לא וכמש"ל דאף באינה יכולה לברר האמתלא מוציאין מידו ונותנין לה ומש"כ הרמ"א מהגהות מרדכי (דף קמב ע"ב) נ"ל דמ"ש והטוענת מאיס עלי בלא טענה היינו בלא טענה ממש רק שיש חשש ערמה שקרוביה למדוה כן ומה שסיים שם המרדכי אא"כ תפסה ממה שהכניסה לא מפקינן מינה לפ"ד הב"ח דהיכא דאלפוה שיקרא דינא כמאיס עלי עפ"י דין הש"ס איכא למימר דס"ל דכלתי' דר"ז קאי אמאיס עלי ועלה מסיק דאי תפסה לא מפקינן ואף להאחרונים החולקים עליו העליתי לעיל דבכה"ג לא מהני תפיסה להרב המרדכי עיין בהגה"ה מיימוני פי"ד דאישות אות ה' שהעתיק תקנות הקהילות בזה"ל הטוענת מאיס עלי בלא טענה אינו חייב לה מזונות כו' אבל מה שתפסה למזונותיה ממה שהכניסה כו' וגם המרדכי מיירי בתפיסתה למזונות דוקא (או שחסר בדבריו תי' למזונות או שקיצר בדבריו וכוונתו למזונות) וכן הביא אחר שהעתיק דברי הגהמי"י בתי' למזונות כתב אחריו שכ"כ המרדכי וכ"כ אף בשם הר"ם ז"ל ושכ"כ הטור לקמן והיינו מ"ש בשם הר"ם ז"ל דכשהיה רואה ערמה בדבר לא היו דנין דינא דמתיבתא וכן הביא עוד בהגה' מיי' אות ל' בסופו בשם מהר"ם ע"ש שכ' וז"ל ועוד שהקהילות תקנו דכל כהאי גוונא שמורדת מחמת קרובים שמפתים ומסיתים אותה למרוד שהבעל נוטל הכל כנ"ל אחרי שהיא אוהבת בעלה ואין לחוש שלא תצא לת"ר הרי להדיא תקנות הקהילות הוא בכה"ג שנראה שאוהבת בעלה ולא תצא לת"ר אז אין נותנין לה אבל היכא דיש לחוש לת"ר, אף שאינה יכולה לברר טענתה נותנין לה כדינא דמתיבתא והיינו אף להוציא מיד הבעל מה שהכניסה לו: היוצא מכל מה שכתבתי לדינא דדינא דמתיבתא הוא להוציא ממנו אף שלא בשעת הגט ואף באמתלא שאינה מבוררת אם לא שיש לחוש לערמה ואז אין נותנין לה כלום אא"כ תפסה למזונותיה ממה, שהכניסה וכ"ד הגה' מיימוני הנ"ל וא"כ בנ"ד גובה ממה שהכניסה אף אחר י"ב חדש: עוד נראה לכאורה מדברי הגה' מיי' אות ל' דאף אם רואין שקרובים למדוה כן וטענתה שקר אבדה כתובתה לפ"ז ומ"מ אינו מוכרח די"ל דמהני חזרתה כדמשמע מלשון התקנה שכ' ויזרוק לה גט בע"כ אם לא תחזור בה אחר ההתראה וכמש"כ לעיל דמטין נראין דברי מהר"ם דמהני לה חזרה וא"כ לא הפסידה כתובתה ואין בידי להכריע נגד יתומים קטנים ואם מי שלבו שלם ודעתו יפה להכריע יכריע כן אף אני אודה: סימן ג מה שהשיב לגאון אחד, אך אינו מבואר למי: הגיעני קונטרסין וראיתי כי כביר מצאה ידו בפלפולא דאורייתא ואין דרכי להשיב בדבר שאינו נוגע למעשה. ולמעשה לא צריך מר לדידי כי מי לנו גדול ממר אביו החסיד נ"י וגם לפי תשות כחי קשה עלי לסדר בכתב. אמנם מפני כבודו דמר אמרתי להשיב שנים שלשה גרגרים על ראשי אמריו. אשר יסודתו בהדרי קודש מר אביו הגה"ח נ"י שכתב באומר זה בני ממזר לא מהני אמתלא לחזור בו. וחזינא לדעתיה דמר דדין הניי' ליה שמצא און לדברי קדשו בתשו' מהריב"ל סס"י ל"ט אשר הביא כן בשם כת מחכמי הראשונים ז"ל ולי מה יקר סברת מר אביו הגה"ח נ"י כאחד הראשונים המשמשים במרום. ובנ"ד דידיה עדיפא מדידהו דלדידהו אית ליה פירכא דמה שכתבו דלא מהני באב אמתלא וז"ל משום דאמרינן בפ' האומר בקידושין (דף סג ע"ב) לדידיה הימניה רחמנא. לדידה לא הימנה רחמנא והאב האמינו רחמנא כשני עדים בבתו. ומש"ה אינו מועיל אמתלא עכ"ל: וראייתם זו איכא למיפרך דהא מה שאמרו בגמ' שם להאב הימניה רחמנא ולדידה לא הימנה רחמנא רב אסי הוא דקאמר לה. ולרב אסי ודאי האמינו תורה להאב כשני עדים דהרי אף לקטלא מהימן דלכולא מלתא הימניה רחמנא להאב ולדידה לא הימנה רחמנא רק לשוויה אנפשה חד"א אבל לרב וקי"ל כוותיה דס"ל דלא הימניה רחמנא רק לאיסורא אבל לא לקטלא לא שייך לומר דהימניה רחמנא כשני עדים דהא לא מהימנינן ליה לכולא מלתא כשני עדים: ולדעת בעל העיטור והרשב"א שנמנו ורבו על חכמים האוסרים ז"ל והעלו להתיר על ידי אמתלא נראה דלרב דאמר רב הונא משמי' (שם דף סד ע"א) מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מה"ת היינו דשוויא רחמנא פה האב כפה הבת. וכמו שאלו הבת אומרת נתקדשתי נאמנת על עצמה יותר ממאה עדים לשוויה אנפשה חד"א כן האב שאומר קדשתי את בתי הימניה רחמנא לשווי' חד"א: ובהכי ניחא הא דאמר התם רב חסדא נאמן לקרבן אבל לא למכות ולעונשין וכן בברייתא דתני' כוותיה בני זה בן י"ג שנים כו' נאמן לנדרים ולחרמים ולערכין. אבל לא למכות ועונשין ודאי טעמא בעי מ"ש קרבן וכל הנך דמייתי התם בברייתא ממכות ועונשין ולפמ"ש ניחא דקרבן מתחייב אדם עפ"י עצמו כדאמרינן בכריתות ר"פ אמרו לו (דף יב ע"א) והכי אמרינן רפ"ק דמציעא (דף ג ע"ב) מה לפיו שכן מחייבו קרבן וה"ה כל הנך דחשיב התם בברייתא משא"כ מכות ועונשין שאין אדם מתחייב עפ"י עצמו: ולפמ"ש טעמא דהמקילין ודאי דמהני אמתלא גם באב שאומר קידשתי את בתי דלא חמיר פה האב מפה הבת: ולפי"ז איכא למימר דגם בעה"ע והרשב"א יודו דבאב שאומר זה בני ממזר לא מהני אמתלא דה