חוט המשולש חלק א' כט

באיסור חמור כזה אם לא יסכימו אתי רבותי וחבירי להחליט כן דעת הרמ"ה דבאמת גם אופן הד' יש לו מקום. וקצת יש להביא ראי' לזה מהא דמסקינן בעובדא דוורשכי דבשדיך מקודשת. והא התם אע"ג דשקלה כדלא שקלה דמי דכיון דיכולה למימר דידי שקלי לא מוכחא מילתא כלל מהא דשקלה. ואפ"ה אמרינן דבדשדיך מקודשת דשמו חכמים דעתה דבדשדיך הוי שתיקותה אדעתא דקידושין. ובציפתא דמעיקרא אדעתא דקידושין קבלתה הוי ודאי כדשדיך ועדיף מינה ואפ"ה שתיקתה לאו כלום היא והיינו משום דשאני לן בין אחר מתן כעובדא דציפתא ובין שעת מתן כעובדא דוורשכי. דלאחר מתן כללא הוא דכל שתיקותא לאו כלום הוא אפי' בדשדיך. ובשעת מתן דוקא בדלא שדיך שתיקה לאו כלום הוא בדלא שקלתה אבל בדשדיך שתיקתה אדעתא דקידושין היא אפי' בדלא שקלה אבל אינה ראי' מכרעת דכיון דהא דבעובדא דוורשכי מהני הא דשדיך היינו משום שומת דעת חכמים. אין לנו לדמות מילתא למילתא עפ"י דעתינו אחר חתימת התלמוד דרבינא ור"א סוף הוראה ואף דלא אתבריר לן דעת הרמ"ה על בוריו ולהחמיר בדשדיך הוא חי' גדול אם הוא בסתם שדיך לא שנתרצית לקידושין הללו לדינא אינני מכריע להקל ובדלא שדיך בהא סליקנא ונחתינא דקם דינא כהרמ"ה דבעינן דוקא שקלתינהו דלהוי מוכחא מילתא דנתרצית להקידושין: ועדיין יש לנו מקום ספק הא דמפלגינן בין שעת מ"מ לאחר מ"מ אי בעי' דוקא מתן כל המעות או סגי במתן מקצת מעות אף שהמקצת הוא לאחר מתן ונראה דבעבדה מעשה דמוכח לא בעי' מתן כל המעות אלא במתן מקצת סגי כגון שאמר לה כנסי עשרה דנרין אלו בפקדון והי' מונה ונותן לתוך ידה ואחר שמנה מקצתן א"ל התקדשי לי בעשרה דנרין הללו וגמר מניינו לתוך ידה עד עשרה והיא שתקה ואף דלכאורה הי' מקום להסתפק ולומר דכיון שא"ל התקדשי בעשרה דנרין וקצת מהן היו לאחר מתן הוי שתיקה דלאחר מתן. אבל זיל בתר טעמא דהא טעמא דשקלתה הוא משום דמוכחא מילתא נראה ברור דבמקצת נמי מיקרי שקלתה דכיון שקבלה השאר אחר שא"ל התקדשי לי מוכחא מילתא שנתרצית להקידושין ובהא אפי' רבא מודה דע"כ לא ס"ל לרבא אלא דלא איכפת לה למשדא אבל לקבל השאר ודאי איכפת לה שלא לקבל אי איתא דלא ניחא לה. ומכ"ש אם נתן הראשונים בסתם שלא בתורת פקדון: ובתשו' ב"י שהבאתי לעיל עובדא הוי שהעיד עד א' שגמר מנין כל השמנה חתיכות שנתן לידה ואח"כ אמר תהא לי מקודשת והשני העיד שאחר מנין ד' אמר תהא לי מקודשת בזה ואח"כ גמר מניינו ה' ו' עד ח' וכתב שם הב"י שיש לבטל הקידושין מטעם שעד א' העיד שאחר שגמר למנות כל השמנה א"ל תהא לי מקודשת ושתקה והוי שתיקה דלאחר מ"מ. משמע מדבריו שלדברי העד השני שקצת מהחתיכות נתן לה אחר שאמר לה התקדשי לי הוי בשעת מ"מ אע"ג שדעתו הי' שתתקדש בכל השמונה מדלא התחיל למנות מחדש אחר שאמר תהא מקודשת אלא גמר מנינו ה' ו' עד ח' ואפ"ה מקרי בשעת מ"מ הואיל וקבלה אחר שאמר הקידושין הרי מצינו תניא דמסייען אם נתן הראשונים בסתם ונראה ברור דה"ה אם נתן הראשונים בתורת פקדון דבחד טעמא שייכין אמנם היינו דוקא היכא דעבדה מעשה לקבל השאר אחר שא"ל הקידושין אבל היכא דלא עבדה כלום כגון שנתן לה ה' דנרין בתורת פקדון וזרק לתוך חיקה עוד ה' דנרין וא"ל התקדשי לי בעשרה דנרין הללו נראה ברור דבכה"ג לא מקרי שעת מ"מ הואיל ודעתו לקדשה בכל העשרה דנרין וה' הראשונים המה לאחר מ"מ ואפי' אם נתן ה' הראשונים בסתם הדעת נותנת דלא מקרי שעת מ"מ דבעי' דוקא מתן כל המעות דדוקא היכא דאיהי עבדה מעשה לקבל ה' האחרונים כעין עובדא דהב"י בכה"ג הוא דהוי כשעת מתן ולא משום דמקצת מתן הוא ככולו אלא מטעם דמוכחא מילתא דלשם קידושין קבלה ונתרצית שיהא כל העשרה לשם קידושין דמה לי אם קבלה כל הי' או מקצתם דהא גם בקבלתה מקצת האחרונים איכא הוכחה דנתרצית. אבל אם אחרונים היו בזריקה דלא עבדה מעשה שתיקתה לאו כלום היא. ואפי' אי נימא דבשדיך מחמיר הרמ"ה דלא בעי' שקלתה הואיל ושעת נתינה דידי' היא מ"מ היכא דלא עבדה מעשה נראה דבעי' דוקא מתן כל המעות: יא ואם נתן לה חפץ ארוך כגון סכין בתורת פקדון וקבלה ואחזה בקתא וידו אוחזת בעד הלהב וא"ל התקדשי לי בו ומשך ידו מהסכין והיא אוחזת בקתא כבראשונה לכאורה איכא לאיסתפוקי ולומר דכיון דלא נגמר ענין הפקדון ולא נתחייבה בשמירתו עד שמשך ידו איכא למימר לכאורה דהוי כשעת מתן וא"כ אי נימא דבשדיך מחמיר הרמ"ה בשעת מתן דלא בעי' מעשה הוכחה א"כ לכאורה מקודשת בכה"ג אבל זה אינו. דאי נימא כן בדעת הרמ"ה היינו משום שומת חכמים דעתה דבשדיך מתרצית בקידושין אם שתקה. ובכה"ג ודאי אדעתא דפקדון קבלתה ואיתתא לא גמירא דינא אם נתחייבה בשמירתו אם לא. וגם הוא גם היא לא עשו כלום אח"כ מהיכא תיתי נימא דנתרצית להקידושין בעניותי אפס מקום לומר כן שומת דעתה אף דכ' הפוסקי' שאין הולכים בקידושין אחר אומדנא וקבע כן הרמ"א (בריש סי' מ"ב) אין למדין מן הכללות דעובדא דתשו' מיימוני הוי שהאשה אמרה בפי' קדשני והוא אמר כן אעשה וקידש אותה ע"ז כ' שם דאף שנעשה דרך שחוק וחוכא ואטלולא דברים שבלב אינם דברים. ואע"ג דבאומדנא דמוכח אשכחן בכמה דוכתי דאזלינן בתר הכוונה בקידושין לא אמרי' הכי דאתתא בכל דהו ניחא לה והיינו נמי משום חומרא דקידושין אבל דוקא בכה"ג שייך לומר דברים שבלב אינם דברים. משום דדברים שבלב הוא נגד דברים שבפה משא"כ בנ"ד דכל חשש האיסור הוא דברים שבלב כמו שכתבתי לעיל אות ב' שעפ"י דינא דגמ' וגדולי הראשונים ז"ל בעי' בסתם קידושין דוקא דעבדה מעשה דמוכחא שנתרצית זולת במקומות המבוארים בש"ס דהוי קידושין אע"ג דלא עבדה מעשה דמוכחא