חוט המשולש חלק א' כח

שלה מקודשת שזה הלשון מורה שהיא חפיצה בקידושין משמע דאי לאו הוראת לשונה שהיא חפיצה בקידושין מסתמא לא היתה מקודשת אלא דהרא"ש אמת אמת תפיס בין ברישא ובין בסיפא דבאמת איכא גילוי דעתה ברישא שאינה רוצה ובסיפא איכא גילוי דעתה שהיא חפיצה: ואם היינו אומרים דדינא דהרמ"ה תלוי בפלוגתא דרבא ור"ה בדר"י (כמש"ל ריש אות ג') וכ"כ הח"מ (ריש סי' מ"ב) הוי לשון הרא"ש מדוקדק בדקדוק טפי דהא הרא"ש סבר דחיישי' לקושיא דר"ה בדר"י והוי ס"ק ומש"ה כ' גבי תנהו ע"ג סלע דברישא איכא גילוי דעתה שאינה רוצה משו"ה אינה מקודשת כלל ובסיפא איכא גילוי דעתה שהיא חפיצה בקידושין מש"ה היא מקודשת גמורה אבל אם זרק לתוך חיקה סתם כדינא דהרמ"ה הוי ס"ק משום דחיישי' להא דלא שדתינהו אבל לדינא אין דקדוקים כאלו מכריעים ומחוורתא דהרא"ש האמת נקט: וממוצא דבר ישכיל המעיין לפשוט ספיקא של הב"י (בסי' ל') שנסתפק שם להרמ"ה דשם היכא דאמרה תנהו על הסלע סתם וזרקו לתוך חיקה בשתיקה ע"ש. ולדידי פשיטא מילתא דהא לעיל כ' הב"י דדעת הרמ"ה נמי דכשאמרה תנהו על הסלע סתם הוי כאלו אמרה אינה חפיצה בקידושין וא"כ הוי לא אתרצאי להתקדש לו וזרק לתוך חיקה סתם ובכה"ג ביאר מפורש דעת הרמ"ה בטור (סי' כ"ח) דלא הוי אפי' ספק קידושין:] ולכאורה נראה דהרשב"א והריטב"א חולקי' אדינא דהרמ"ה מדכ' הרשב"א בחי' בסוגיין דציפתא בד"ה והיכי דשדיך וכו' תיפוק לי' משום ציפתא גופי' וכדשמואל דלמא שוה פרוטה במדי וכו' איכא למימר וכו' לאו עובדא דציפתא שלח לי' וכו' אלא משום שתיקה דלאחר מ"מ וכגון דשדי זוזא בחיקה וא"ל לבסוף התקדשי לי בהן ואשתיקה הוי מקודשת וכ"כ הריטב"א בשם אחרים. ומדנקטו שהקידושין אמר לאחר הזריקה לכאורה להדיא דלא כהרמ"ה דלהרמ"ה הא אפי' אמר הקידושין בשעת הזריקה נמי לאו קידושין נינהו כלל אבל יש ליישב ולומר דאינהו נמי מצו קאי בשי' הרמ"ה דקידושין דבשעת זריקה לא מיקרי בשעת מת"מ אבל מ"מ לא מיקרי ודאי קידושין דלאחר מת"מ. וכיון דבעיין הוא בקידושין דלאחר מת"מ מש"ה נקטו גוונא דאחר הזריקה אמר לה התקדשי לי: ודאתא עלה הא דכ' הרמ"ה דהא דתנן זרק לה קידושין קרוב לה מקודשת ה"מ היכא דארצאי מעיקרא לקידושי לי' טפי עדיף הוי מצי לשנויי דמשנתינו מיירי בדאמרה אין אלא דהרמ"ה דינא אתא לאשמועינן דבאתרצאי מעיקרא לא בעינן שקלתי' אלא בדאשתיקה לחוד כגון בזריקה נמי מקודשת: ולא זכיתי למיקם אדעתי' דרבינו הרמ"ה אמאי מקודשת דהא הא דארצאי היינו לכאורה דשדיך כדכ' רש"י בד"ה בדשדיך. והסכמת הפוסקים הוא דלאחר מת"מ לא מהני הא דשדיך וכיון דאשתיקה בלא שקלתי' לא מיקרי שעת מת"מ כדכ' הרמ"ה גופי' וכ"כ רש"י והרמב"ם והטוש"ע כמש"ל (אות ב') דמתן מעות היינו קבלת המעות משום דבעי' מוכחא מילתא דלשם קידושין קבלתי' א"כ נראה היכא דלא עבדה מעשה דמוכחא כגון בזריקה הוי כמו שתיקה דלאחר מת"מ ואמאי מהני בכה"ג הא דשדיך (ולשיטה זו דהרמ"ה יודה בדשדיך. ברווחא טפי איכא למימר דהרשב"א והריטב"א לא פליגי אדינא דהרמ"ה אלא מילתא דפסיקא נקטו דאפי' בדשדיך לא הוי קידושין בשתיקה. מש"ה נקטו דלאחר הזריקה הוא דאמר התקדשי לי): והואיל וכל פטטיא דאורייתא טבין. אמינא בי' ד' שיטות: א) דבאמת קידושין דזריקה מקרי אחר מת"מ. אבל הרמ"ה ס"ל כקושיא דר"ה בדר"י וכשיטת מהרמ"פ דר"ה בדר"י נמי לא מוכח דניחא לה מהא דלא שדתינהו אלא בדשדיך. אבל א"כ יהא יחידאי נגד כל הפוסקים דהא הרמ"ה אתא לפרש בהכי משנתינו דתנן זרק קרוב לה מקודשת דהיינו קידושין גמורים דאורייתא ולא מצינו לו חבר דהרמב"ם ודעמי' פסקי כרבא ולא חיישי כלל לקושיא דר"ה בדר"י והרי"ף והרא"ש ודעמי' כ' דהוי ס"ק אבל למהוי קידושין ודאי ליכא למ"ד ב) דהרמ"ה ס"ל כהי"א שהביא הרשב"א והריב"ש דס"ל דהיכא דשדיך מהני גם שתיקה דלאחר מת"מ אבל א"כ ג"כ לית הלכתא כוותי' דראיית ה"ר ודעמי' ברור כאחותו דלאחר מת"מ לא מהני הא דשדיך מההיא דציפתא גופי' דלא גרע מדשדיך ועדיף מינה ואפ"ה לאו כלום הוא: ג) דאתרצאי מעיקרא דהרמ"ה לאו היינו דשדיך שנתרצית להתקדש לו סתם אלא דעדיף מינה היינו שנתרצית בקידושין הללו שאמרה לו קדשני בחפץ זה שבידך כעין עובדא דתשו' מיימוני המובא דינו ריש סי' מ"ה (ולשיטה זו צ"ל בישוב דברי הרשב"א והריטב"א כמו שכ' לעיל סוף אות ו' דליכא למימר דאינהו מילתא דפסיקא נקטו כמש"ל בהגה"ה דנראה ברור דברצוי כזה אף אם אמר הקידושין לאחר הזריקה נמי מקודשת כיון דאמרה לו מתחלה קדשני): דהרמ"ה ס"ל לחלק בין שתיקה דלאחר מת"מ ובין קידושין בזריקה דאף דבלאחר מת"מ לא מהני הא דשדיך מ"מ בקידושין דזריקה משום דבשעת נתינה דידיה הוא מהני הא דשדיך למהוי סגי באישתיקה לחוד אף דלא שקלתי': ט והעיקר נראה כמו שכתבתי באופן הג' דארצאי מעיקרא היינו שנתרצית לקדושין הללו. דלישנא דארצאי משמע הרצאת דברים ותו דבהכי ניחא טפי הא דנקט הרמ"ה גוונא דארצאי מעיקרא ולא נקט בדאמרה אין ואי נימא דארצאי היינו דאמרה לי' קדשני ניחא דנקט שם בסוגי' (גיטין ד' ע"ח ע"א) זרוק לי חובי (ומה שיש לעיין בסוגיא דהתם אין כאן מקומו): והכי משמע נמי טפי סיום דברי הרמ"ה שסיים אבל סתמא אפי' ס"ק לא הוי ולישנא דסתמא משמע לאפוקי משדברה עמו כשעסוקי' בענין הקידושין. ושדיך דהש"ס לא בעי' שדברה עמו בשעת עסק הקידושין וסגי כשנתרצית מעולם להתקדש לו כמבואר ברמב"ם (פ"ג מה"א דין ח') ומ"מ אינני כדאי להעמיד על דעתי