חוט המשולש חלק א' קכג

ע"י מעשה אלמא דלש"ס דילן גם במקיים ע"י מעשה לא מחייבי רבנן ואף שלדינא לא נ"מ מידי דאף אם נימא דהירושלמי וש"ס דילן פליגי אהדדי. הלכתא כש"ס דילן דלא מחייב אלא היכא דאיכא צד זריעה דעביד לצמוח כדאמר רב יוסף גבי מנכש: אבל מחוורתא דהירושלמי וש"ס דילן קיימו בחדא שיטתא דהיכא דעושה מעשה דלא עביד לצמוחי להירושלמי נמי לא מחייבי רבנן דכיון דליכא בה צד זריעה מהיכי תיתי אסורא דאורייתא לרבנן דלא דרשי כלאים שדך לא. אבל העושה מעשה דעביד לצמוחי הוי בכלל שדך לא תזרע כלאים ומשו"ה מודו רבנן דלוקה משום תולדת זורע: ומשו"ה מסיים הירושלמי כהדא דתניא המחפה בכלאים לוקה היינו דוקא בכה"ג דאיכא צד זריעה אלא הואיל וזה אינו זורע ממש דהא כבר נזרעו אלא דעביד לצמוחי מקיים קרי לה בירושלמי: והן הן דברי הראב"ד (ריש הלכות כלאים דין ג') שכתב ואיך אפשר שלא ינכש אותם ולא ישקה אותם והלא הוא מקיים בידים הרי להדיא דגם הראב"ד קרי למנכש ומשקה דהוי תולדת זורע לרב יוסף דקי"ל כוותיה קרי ליה מקיים והיינו דלא פליג על הרמב"ם בדין מקיים כלל דבמקיים גרידא גם להראב"ד אינו לוקה דאין הלכה כר"ע אלא במקיים בידים ע"י מעשה דעביד לצמוחי כגון מנכש ומשקה גם לרבנן לוקה. וכסופו כן תחילת דבריו שכ' והלא אף המקיים לוקה דהיינו במקיים בידים דוקא וכדמשמע מלשונו דלא פליג על הרמב"ם בדין מקיים דבמקיים בידים כבר כ' הרמב"ם בדין ב' דלוקה המנכש והמחפה. והא דלא כ' שם הרמב"ם דהמשקה לוקה הרי יש כמה תולדות זורע שלא כ' הרמב"ם כאן ואכמ"ל: ואחר שזכינו לעמוד בס"ד על דעת הראב"ד מקום יש ברא"ש לומר דהא דכ' בהל' כלאים דין ג' דלוקין על קיומו נלמוד סתמו של הרא"ש מפירושו של הראב"ד דהיינו במקיים בידים דוקא ע"ש שדבריו מתפרשין כן ברווחא ואין רצוני להאריך בהא סלקינא ובהא נחתינא דבמקיים גרידא ודאי הלכתא כרבנן דלא אסרי אלא מדרבנן. ובדינא דידן ספיקא דרבנן הוא ושריא. ואינו מחוייב לעקור. וגם לעשות גדר בכלל מקיים גרידא הוא ושרי בנ"ד. אבל לעשות מעשה בגופן של האילנות כל מלתא דעביד לצמוחי הוי תולדת זורע ואסור מדאורייתא הלכך ספיקי' לחומרא ואסור גם בנ"ד: ויש מקום אתי להוציא בס"ד מסוגית הש"ס כמה דברים שהמה תולדות זורע אמנם כמדומה שהאידנא נשתנה מלאכת עבודת האילן במקומותינו וכמ"ש התוס' (ריש מ"ק ד' ג' ע"א בד"ה אף כל וכו') אך במנכש ומחפה ומשקה דאיירי ביה זומר באילנות היינו דומיא דמנכש בזרעים (ואולי משו"ה לא חשיב הרמב"ם בפ"ח דשבת מנכש דמ"ק כתמיהת הכ"מ שם משום דסמיך אזומר דחשיב שם) ומשקה מים אף דבריש מ"ק לא אמרינן אלא המשקה לזרעים אבל הרמב"ם (בפ"ח דשבת דין ב') כ' המשקה מים לצמחים ולאילנות ולפמ"ש הכ"מ שם דאיכא תרי גווני מנכש מנכש בעיקרי אילנות לא הוי תולדת זורע: ובריש הלכות כלאים כתב הכ"מ דהרמב"ם פוסק כרבה. וכן לא כ' שם בשו"ע (בסי' רצ"ז סעיף א') אלא או המחפה והמנכש השמיט והיינו כפי שיטתו שם דהלכתא כרבה רק במחפה הוא דלוקה דרבה לא איירי ביה ור' ינאי ור"י ס"ל דלוקה. אבל כל מעיין ישפוט בצדק שכדבריו בפ"ח דשבת הוא העיקר וכמ"ש לעיל דלר' ינאי ור"י הברייתא כפשטא ( (מכאן ואילך עד סוף התשובה נמחק כששה שיטות וחבל על דאבדין ואח"כ נשאר גוף כ"י קדשו) חויתי דעי בעזר החונן דעת כמדתו ית"ש לחונן אף לשאינו הגון כמוני היום יום ג' טו"ב כסלו נאום חיים באמ"ו מהרי"ץ זללה"ה: סימן כה. שאלה בענין אשר קצת ההמון נוהגים לעשות ציצית צמר בטלית קטן פשתן ע"י הפסק עור. ולפי הנראה מהתחלת תשובתו האריך בזה הרבה רק אתנו אינו נמצא רק הפסק הלכה בזה: תשובה השתא דאתינן לטעמא דחוט התפירה בטל הוא לגבי העורות. וכפי מ"ש הפוסקים בשם הר"ש גופי' (עש"ך סי' ש' ס"ק י"א) דהיינו טעמא דתופר כדרכו ואינו חושש אם מחבר הבגד צמר עם חוט הפשתן שתפרו בו העורות ודאי אית לן למימר דהיינו טעמא דכולא מנהגא דסרבלין של צמר ותחתיו עורות התפורים בחוטי פשתן מה"ט גופא דחוט התפירה בטל הוא לגבי העורות ותו לא צריכינן לדוחקים רבים ועצומים שנדחק הר"ש בפי' למשנה ט' וי' דפ' בתרא דכלאים. ובפרט תוספתא שהביא שם משנה ט' ואתיין כולהו משנייתא כפשטא דלא מהני הפסק עור או הפסק בגד וצמר גמלים בוודאי ראוי לבטל המנהג: והנה בענין ביטול חוט התפירה יש לי מקום עיון דאף דסברא מתקבלת היא דהואיל ואינם באים אלא לחבר לא מחשב ובטל הוא לגבי העורות וכה"ג כ' המרדכי שלהי מס' ע"ז דאם ניקב הכלי למטה מרביעית ונתן עליו חתיכת מתכת צריך טבילה דקי"ל כמ"ד הכל הולך אחר המעמיד אבל אם תפרו בפתיל מתכת אין בכך כלום שאין זה כ"א מחבר חתיכותיה (הובא גם בב"י): אבל תלמוד ערוך הוא ביבמות (דף ק"ב ע"ב) סנדל שתפרו בפשתן אין חולצין בו וכבר תפסו כל הפוסקים כפי' השני שברש"י דהיינו שתפרו בחוטי פשתן אלמא דחוט התפירה לא מיבטל ועל הא"ז שכתב בשם הר"ש דחוט התפירה בטל הוא (כמובא בתה"ד סי' רצ"ז) לא קשה מידי דהא"ז לטעמיה אזיל דס"ל דבמקום