חוט המשולש חלק א' קכד

שרגילים לתפור מנעלים בחוטי פשתן חולצים בו דוקא לכתחילה (עיין ד"מ סי' קס"ט אות י' וכ"א) והא דאמרי' דאין חולצין בו היינו משום שדרכם היה לתפור בעור ולא בח"פ מש"ה אין חוט הפשתן בטל (ולשיטתו ניחא הא דנקט סנדל ולא מנעל אף למ"ד דחולצין במנעל לכתחילה משום דמנעלים מסתמא גם בימי התלמוד היו תופרין בפשתן. רק בסנדל שהוא מעור קשה היו דרכם לתפור ברצועות של עור ולשיטת החולקים עליו צ"ל דמש"ה נקט סנדל משום דבמנעל איכא מ"ד דאין חולצין לכתחילה ולהכי ניחא ליה יותר למנקט סנדל ומדוקדק יותר להנך דמפלגי בין לכתחילה לדיעבד בסנדל התפור בח"פ דלא שייך למנקט האי דינא כלל גבי מנעל) אבל מ"מ כל הנך רבוותא דפליגי עלי' דהא"ז גבי מנעל של חליצה הא חזינן דסברי דחוט התפירה אינו בטל לא מבעי הרמב"ם ודעמי' דפסלי אף בדיעבד. אלא אפי' הרא"ש ודעמי' דמכשרו בדיעבד הרי מבואר בהרא"ש טעמא דשריותא משום דאסמכתא בעלמא הוא. משמע דאי הוה דרשא דתחש דרשא גמורה הוי מפסיל אף בדיעבד אלמא דחוט התפירה אינו בטל: אמנם משום הא לא תברא לדינא דידן דאי משום שאנו מדמין נעשה מעשה לסתור פשטא דכולהו מתניתא כמ"ש לעיל. ויש לחלק בין חוט התפירות העורות זע"ז. ובין חוטי תפירות המנעל דהנך דפסלי במנעל טעמייהו כמ"ש הש"ג שם דחוט התפירה מעמיד הוא והיינו דווקא במנעל שא"א לנעלו בשום אופן בלא התפירה ואינו נקרא מנעל אלא ע"י חוט התפירה התם הוא דאמרי' דחוט התפירה הוא המעמיד גמור. משא"כ שכתב הר"ש שידוע דרך התופר לחבר העורות לבגד צמר שעליהם בתפירות הרבה. דעת לנבון נקל לחלק ביניהם. דלא דמי למעמיד דתפירת המנעל: בהא סלקינן דראוי לבטל המנהג הנ"ל והמבטליני' איישר חיליה: סליקא להו שו"ת מהגאון רבינו חיים זצ"ל בסיעתא דשמיא