חופת חתנים נה

דהתם כסף אף כי יקח דהכא ע"י כסף קבלו חכמים ז"ל שבכל מקום שנאמר כסף בתורה אינו פחות משוה פרוטה לפיכך כסף קדושין נמי דילפינן קיחה קיחה מעפרון אינו פחות מש"פ. ומה שנוהגין לקדש בטבעת יש בו סוד על פי הקבלה עיין בתקונין ריש ת' ח' ובתקונא עשיראה ד' כ"ה ע"ב ואי תמה על עצמך איך אשה מתקדשת בפרוטה והוא דבר מועט עד מאד וגם איך תקנו חז"ל דבר מועט לכתובת אשה כדי שלא תהא קלה וכו' והלא אפי' עני שבישראל כשיהיה לו קטטה עם אשתו תהא קלה בעיניו להוציאה בדבר מועט כזה עיין בדברי הריב"ש ס' קנ"ג והרוה צמאונך. (בשטר) מנלן דא"ק ויצאה מביתו והיתה לאיש אחר מקיש הויה ליציאה מה יציאה בשטר אף הויה בשטר. (ביאה) בפי' כתיב בה דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה ופירושו כי יקח איש אשה בכסף כדילפינן קיחה קיחה או שיבעלה וכו' הרי זו היא אשתו ויש לה דין הכתוב בפרשה אבל חכמים אסרו לקדש בביאה משום פריצות ואפילו אם עבר וקדש בביאה מ"מ ומשנתקדשה האשה בקדושין גמורין הרי היא כאשת איש לחייב הבא עליה וצריכה גט אבל אינה חשובה כא"א לכל דבר כאשר יתבאר לבוש: מכמה פסוקים למדנו שאין האשה נקנית להיות אשתו לגמרי ע"י אחד מדרכי הקידושין עד שישאנה ויכניסנה לביתו שכן כתיב במעשה המלחמה מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה וכן חילק הכתוב בין נערה המאורסה לאשה בעולת בעל וכן בנדרים וכו' ש"מ דקדושין לחוד ונשואין לחוד וכשמכניס' לביתו ומתייחד עמה לחדר מיוחד ומפרישה לו להיות לו לאשה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא שקראוה נישואין בכ"מ ומברכין עליו קודם לכן ברכת נישואין כמו שיתבא' והבא על ארוסתו קודם כניסה לחופה שלא לשם נישואין מכין אותו מ"מ מפני שעבר אדרבנן שאסרוה וי"א דאין צריך יחוד לחדר עמה אלא כל שהביא' החתן לביתו לשם נשואין סגי וי"א שהחופה היא שפורסין סודר על ראשם בשעת הברכה כי חופה ל' כסוי כמו ותקח הצעיף ותתכס דלאו דוקא שהנשואין יהיו הכנסה לבית אלא שעושה דבר שנראה ממנו שמיחדה להכניסה לביתו ונוהגין לכתחילה לכתוב הכתובה קודם כניסה לחופה ואח"כ יהיה מותר באשתו לפי שאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה אפי' שעה א' שלא תהא קלה וכו' ואחר שהכניסה לחופה אע"פ שלא בעלה הרי היא כאשתו לכל דבר וגובה ממנו עיקר כתובה ותוספ' אם תתאלמן או תתגרש דחיבת חופה קונה. בד"א חופה דחזיא לביאה שהיא מטוהרת אבל אם פרסה נדה ואח"כ כנסה לחופה ונתייחד עמה אין כאן חיבה כ"כ בחופה ואינו קונה להיות לגמרי כאשתו אלא עדיין היא כארוסה עד שתטהר וי"א דדוקא לענין שלא תגבה