חופת חתנים נב

כידוע היה להם לאומרו כי השעה צריכ' לכך ביום חתונתו וביום. שמחת לבו וסימנא מלתא היא וכן הנהגתי בעצמי והדברים פשוטים: ג' כתב הרמב"ם ז"ל כשחתן נושא אשה לוקח אפר מקלה ונותן בראשו מקום הנחת התפילין כדי לזכור ירושלים שנאמר אם אשכחך ירושלים וגו' וכ' המ"ר ועכשיו נוהגין לשבר הכוס וכ"כ הרב"י בא"ח ואה"ע עי"ש והעולם נוהגים לומר בס"ט בשעה ששוברין הכוס כמדומה להם שהוא לשם שמחה ואינו אלא לשם עצבון כדי שלא ירבו בשמחה זכר לחרבן בית מאויינו ע"כ ומה טוב שיאמר החתן לפחות מיהא בלחש מזמור על נהרות בבל וגו' וגדול' מזו כתב הט"ז שיש מקומות שהשמש אומר הפסוק הזה אם אשכחך ירושלים וגו' והחתן אומר אחריו מלה במלה וכן התקינו חז"ל שהעורך שלחן לעשות סעודה לאורחי' אפי' בסעודת מצוה כמילה וחתונה וכ"ש בשאר סעודות מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם וכ' ה' יעב"ץ אמנם בסעודת שבת וי"ט כתבתי בחבורי דשרי לדעתי ואיסורא נמי איכא אם מקומו ניכר שפנוי משום כך עמו"ק וכשהאשה עושה תכשיטי כסף וזהב משייר' מין ממיני התכשיט שנוהגו' בהם כדי שלא יהיה תכשיט שלם וכ' ה' יעב"ץ ונ"ל להחמיר בזו גם בשבת וי"ט וכל אלו הדברים כדי לזכור את ירושלים שנא' אם אשכחך ירושלים וגו'. וכ' ה' יעב"ץ מי יודע שמא כמה לא הצליחו זווגם בעון זה שאינם שמים על לב אבלות ירושלים בעת שמחתם. עוד כתב. לקמיה ז"ל אלמלא לא היה אלא עין זה בידינו שאין מתאבלין על ירושלים כראוי די להאריך גליותנו והיא בעיני הסבה קרובה היותר גלויה עצומה וחזקה לכל השמדות המפלגות הגדולות הנוראות המבהילות הרעיונים אשר מצאונו בגלות בכל מקומות פזורינו על צוארינו נרדפנו לא הונח לנו להרגיע בגוים עם שפלותינו ענינו ומרודנו לפי שיצא האבל הלז מלבנו בהיותנו שוקטים בארץ לא לנו שכחנו את ירושלים ולא עלתה על לבבנו ע"כ כעת מלב נשכחנו מדור לדור. נוסף יגון על יגוננו ומכאובנו וכל אוהב אמת יודה לדברינו. וכאשר יוכיח הנסיון ביחוד ביום ט"ב המר מי ומי המתאבל ונאנח על חורבן בית ושממות ארצנו כראוי ממעמקי הלב כמה דמעות נשפכות על זאת. ואצ"ל בשאר ימי השנה ואין זוכר ואין פוקד ואין דובר דבר ממנה אפי' במחשבה לא בא זכרונה כאלו מקרה הוא היה לנו על כן שבנו לחטאת אבותינו ללמוד דרכי הגוים שממנה נמשכו כל הרעות בכלל כאשר נאמר להלן בס"ד: ובספר ח"י בקונט' הנדפס שם ממהר"י לגני כתב ז"ל ברם נלע"ד שבשבת ויום טוב אין לעשות שום היכר זכר לחרבן ולמקדש כגון כשעורך שלחן