חופת חתנים מא

המטה. ואם הכניסה קרקע צריך לכתוב וקרקע פלוני בסימניו הרשום כך וכך: ואוסיף לה מדיליה. בפ' אעפ"י שנינו אם רצה להוסיף לה מאה מנה מוסיף פי' על עיקר כתובתה שהם מאתים יכול להוסיף ולא חיישינן לכסופא דאחרים שאין מוסיפין. ודין תוספת כדין מאתים דתוספת ככתובה דמי. וכבר נפל ספק בדין התוספת אם אין לבעל נכסים ידועים איך ישתעבדו נכסיו שיקנה לאחר מכאן בתוספת והלא דבר שלא בא לעולם הוא ואעפ"י שכתב דקנאי ודאקני משתעבדי זה בדבר שהוא חייב בו הואיל וגופו מחוייב משתעבדין הנכסים שיקנה בכלל גופו וכן אם היו לו נכסים יכול לשעבד עצמו לחוב שיתחייב בו מיד אבל זה שאינו מחוייב בעצמו אלא לכשתתאלמן או תתגרש אם אין לו אותן נכסים בשעת הקנין איך ישתעבדו לאשה. י"א כיון שהודה שנותן לה כך וכך הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ודומה למה שאנו כותבין והקניתי לו ארבע אמות קרקע בחצירי אעפ"י שאנו רואין שאין לו קרקע הודאתו כמאה עדים דמיא. ומנהגנו פה ליוורנא יע"א להוסיף בין בבגדים בין בכספים נ' לכל מאה לבתולה. ולאלמנה ולא כלום אפי' בכספים וכ"מ ומקום כפי מנהגו (וטעם התוספת הוא מתנה בעלמא דיהיב לה משום חיבת ביאה): והעלם על עצמו כמלוה. כותבין כן כדי שלא יהא דין הנדוניא כדין כתובה לגבות בפחות שבמטבעות אם נכתבה כתיבה במקום אחר ונגבית במקום אחר וזהו מקולי כתובה ע"כ כותבין שהחתן קבל עליו נדוניא זו כדין מלוה ורשו ולא כדין עיקר כתובה שהוא מנה מאתים לדון בו כדין קולי כתובה אלא כדין חומר מלוה. וזה לא היה צריך לענין נדוניא שמן הדין דינה כדין מלוה לגבות לעולם בלא הכרזה ואינה כדין עיקר כתובה שהוא מנה ומאתים שלא לגבות אח"כ שלא בהכרזה ולא הוצרך תנאי זה אלא לענין תוס' דקיימא לן תנאי כתובה ככתוב' דמי והתוס' הוא כדין כתובה מהאי טעמא. ולזה הועיל תנאי זה שיהיה התוספת כדין מלוה בנדוניא. אבל בנדוניא עצמה לא היה צריך תנאי זה שדינה כדין מלוה לא כדין כתובה לגבות מן הזבורית: ורשו הוא חוב מתרגום ולא תהיה לו כנושה כרשיא משאת מאומה רשו כל מדעם ול' רז"ל ממארי רשותך פרע אפרע: ואמר לנא החתן וכו'. שאינן רשאים. לחתום עד שיאמר להם חתמו או יחתמו בפניו שאינן אלא שלוחיו ואם נמחק השטר או נאבד אינן רשאין לכתוב שטר אחר אלא במצותו אפי' ברי להם שלא נפרע לפי שכבר עשו שליחותן: