חופת חתנים לד

ואפילו אומרת ברי לי שלא היה לכלוך תחתיו יש לה לחזור ולטבול משום דהצפורן עצמו חוצץ אף בלא שום טיט וכמדומה לי שכן נוהגין להורות אבל היכא דלא אפשר אין להחמיר כיון שעברה הלילה. והט"ז כתב שאם כבר שמשה אין לה לטבול שנית דאפשר שנתעברה ואם באתה להחמיר עליה בטבילה שנית אתה מוציא לעז על אותו הולד ע"כ: יב צריכה לחצוץ שיניה שלא יהיה בהם דבר חוצץ. שאם טבלה ונמצא שום דבר דבוק בהם לא עלתה לה טבילה. דאעפ"י שאין צריך לביאת מים דדרשינן כל בשרו מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי מ"מ בעינן שיהיה ראוי לביאת מים דכל הראוי לבילה וכו' ויש נוהגות שלא לאכול בשר ביום לכתן לבית הטבילה מפני שהוא נכנס בין השינים יותר ממאכל אחר ואעפ"י כשבודקות חוצות השינים חוששת דלמא תשתייר מיניה ולאו אדעתה ומנהג יפה הוא ופשוט שאם לא נהגה כן אין צריך לעכב הטבילה בשביל זה. ובשבת ויו"ט המנהג שאוכלים בשר רק שתזהר שתנקר ביותר אח"כ ואין לה לאכול בין הרחיצה לטבילה ואין לה לעסוק כל היום קודם הטבילה בבצק או בנרות של שעוה שלא ידבק בה וכן נהגו: נתנה שערה בפיה ולא באו המים בשערה או קרצה שפתותיה או קפצה ידה בענין שלא באו המים בהם לא עלתה לה טבילה: יד לא תאחוז בה חברתה בידיה בשעת טבילה אלא א"כ ריפתה ידה כדי שיבואו המים במקום אחיזת ידיה (אם הדיחה ידיה במים תחלה שרוי שמשקה טופח ע"מ להטפיח שעל ידיה חבור למי המקוה והש"ך כתב דדוקא במי מקוה. וכתב הט"ז דמ"ש מר"ן דאם הדיחה ידיה תחלה מהני בלא ריפתה מ"מ צריך שלא תאחוז בה בכח: טו לא תטבול בקומה זקופה מפני שיש מקומות שמסתתרין בה ואל תשחה הרבה עד שידבקו סתריה זה בזה אלא שוחה מעט עד שיהיה סתרי בית הערוה נראים כדרך שנראת בשעה שהיא עורכת ויהיה תחת דדיה נראה כדרך שנראה בשעה שמניקה את בנה ואינה צריכה להרחיק ירכותיה זו מזו יותר מדאי וגם לא להרחיק זרועותיה מהגוף יותר מדאי אלא כדרך שהם בעת הילוכה ואם שינתה כגון ששחתה ביותר או זקפה ביותר עלתה לה טבילה ויש מי שאומר שלא עלתה: ולפי זה אם הכניסה עצמה עד צוארה במים תחילה הוי טבילה בדיעבד בכל ענין. ונ"ל שנכון לכל אשה שתעשה כן שעכ"פ יש בזה צד מעליותא אם תשחה ולאו אדעתה (ט"ז עי"ש)