חצי יהונתן פה

כל מה שיש לאדם הוא שלו משום הכי אמר חזקה א"א עושה וכו' והיינו דא"א חוטא וכו' ולפ"ז אוקמי חזקה להאי חזקה ונשאר המגו ונאמן ולק"מ רק לכאורה לא הוי מגו דילמא יש לו מלוה ע"פ כנ"ל רק דזהו ליתא דהא השתא נמי גובה מהקדש אם יש לו מלוה ע"פ מוקדם כמ"ש הרי"ף לעיל רק קשה דילמא יש עליו מלוה ע"פ מאוחר ולא גבי מהקדש ומתיירא להשאיל וחיישינן לקנוניא ולא הוי מגו וזהו דברי הרמב"ם שכתב דוקא אם אמר באותו שעה נאמן בממ"נ אם יש עליו מלוה ע"פ א"כ גם מהקדש הי' גובה ואי לית ליה מלוה ע"פ נאמן במגו דאי בעי מתשיל עלי' משא"כ א"א לאחר זמן אינו נאמן דליתא למגו דילמא הי' לו מלוה ע"פ מאוחר וא"כ אינו גובה אותו ההלואה אבל אי הוי מיתשל עליו הוי נכסים ב"ח וא"כ אותו הלואה שהלוה האחר הקדש מאוחר לאותו מתנה שנתן להדיוט מגבה אותו משום הכי אינו נאמן וכז"ה דוקא בש"מ אבל בבריא שהקדיש נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי אינו נאמן אפילו באותו שעה דליכא מגו דאי בעי מיתשל עלי' דילמא יש לו מלוה ע"פ ואם ישאל עליו יגבה אותו מלוה משא"כ מהקדש אינו גובה מלוה ע"פ משום דתו מהני דיבורו להקדש ודוק. והנה אנן פסקינן בש"ע ח"מ סי' ק"ד מלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר לגבות מבני חרי ולפי זה קשה א"כ אף א"א יש שאלה בהקדש מ"מ איכא למיחם לקנוניא דודאי אי מיתשל נדרו א"כ הוי נכסים בני חורין וא"כ דילמא יש עליו מלוה ע"פ מוקדם לכתובת אשה א"כ יגבה הוא אבל השתא דלא איתשל על נדרו הוי נכסים משועבדים דפסקינן הקדש הוי נכסים משועבדים ואין מלע"פ יכול לטרוף מהקדש וא"כ תגבה היא כתובתה אך זהו תלי' א"א שד"א שפיר כל הנ"ל משא"כ א"א של"ד א"כ מלוה ע"פ לית ליה שעבודא כלל והמלוה בשטר אית לי' שיעבוד ע"י השטר א"כ המלוה בשטר מאוחר קודם למלוה בע"פ מוקדם וידוע דר"ה תלמיד דרב (ועיין תוס' ברכות דף מ') ורב ס"ל להדיא של"ד ולפ"ז לק"מ דשפיר משני הש"ס א"ל ר"ה וכו' משום דר"ה ס"ל שלד"א וא"כ א"א יש שאלה בהקדש ודאי אין חוששין לקנוני' אבל הרמב"ם פוסק שד"א ושפיר פסק דחיישינן לקנוני' כנ"ל ובזה מדוייק לישנא דש"ס דקאמר שלחו לר"פ משום דר"פ ס"ל שד"א ודוק. והנה בהא פליגי תנאי בש"ס אי גובין מנכסים יתומים קטני' חד אמר אין גובין שמא צררי אתפסי וחד אמר הטעם משום דפריעת ב"ח מצוה היא ויתומים קטנים לאו בני מצוה נינהו והנה ודאי א"א שד"א צ"ל הטעם משום צררי אתפסי דל"ל משום פריעת ב"ח מצוה היא דהא שד"א והשתא א"ש הדבר ומובנים מעצמן

המשנה למלך הביא לדעת הרא"מ לר"י ח"ש קרי אכילה ולר"ל לא הוי אכילה וכשיעור בעינן עמש"ל בסוגי' דכולל ובהכי מיושב קושי' מהר"ל מפראג לדעת הטור דס"ל דטיבול ראשון א"צ כזית דלא יצטרך לברך בפ"א וצריך בפ"א להוציא מרור א"כ מה דייק ר"ל (פס' קיד.) מהנך שצ"ל ב' טיבולי' דמצות צריכין כוונה דאל"כ הא בטיבול ראשון נפיק דהא לא הוי כזית והפר"ח דביקש לדחותו דהיא גופה קשיא למה ליה תרי טיבולי' יאכל בראשון כזית ואין דבריו ברורין לפמ"ש תוס' דאף ר"ל ידע ע"כ דהוי משום הכירא לתינוקות רק ס"ל דמשנה מיירי בדאית לי' שאר ירקות ומכ"מ א"צ להתיר וע"ז דדייק דצריך כוונה וא"כ קושי' נכונה דלכך א"צ להתיר דהא יאכל פחות מכזית והוי ג"כ הכירא כמו בשאר ירקות (ודוחק לומר דר"ל ס"ל הכירא כמ"ש הרשב"ם והטור הואיל ואוכלין ירקות קודם הסעוד' וא"כ קשה לאכול כזית מרור קודם סעוד' ותו לא דהא הוי הכירא משום דאוכל קודם טיבול א"ו דיש לחוש הואיל ואוכלין קודם מצה לא יכוין לשם מצה והגמ' דחה דבעינן תרי טיבולין והוא עיקר ההיכר לומר הא כבר טיבלתי וב"פ למה) ולהנ"ל לק"מ דודאי טיבול הראשון הוא לברך בפה"א להוציא המרור מספק ברכה כמ"ש דלכך לא יברך כר"א ולר"ל הא על ח"ש ליכא ברכה דהוי מטעמת א"כ ר"ל דקאמר זאת אומרת דר"ל לשיטתו ובעי ודאי כזית לברך בפה"א והגמ' דחה לשיטתו דמ"מ אין מוכרח אבל לדידן ודאי