חצי יהונתן פג

בתמורה דף ו' ב' אביי ורבא במאי פליגי וכו' מאי קושי' אימא דבהא פליגי בהשבת עבוט דלאביי אם חבל באיסור והי' יודע דאסור לחבול מהני ולרבא לא מהני וצ"ע וק' לי' להרמב"ם נמי דל"ל כתי' תוס' א"ו דהשיב תשיב קאי אלא יחבול וקו' תוס' במ"ע ומזה הוכיח הרמב"ם דינו דתוס' הק' שם בגי' הספרים שם דחייב בתשלומין אין לוקה ומשלם וכ' אדרבה מלקי לקי ממון לא משלם ותי' תוס' דהכא כיון דחייב ממון ששרפו הלכך לא משכחת לי' בטלו דכל היכא דיש לו ממון לא ילקה והק' באס"ז הלא א"צ לשלם לו דמי המשכון מכיסו רק שהוא מנכה לו מן החוב כו' וזה לא הוי חזרה ולא הוי נל"ע כלל וזאת הקו' י"ל דהי' ק' לי' להרמב"ם ובשביל זה גרס כגירסא שלפנינו ול"ק דילקה ולא ישלם די"ל כך דהנה ודאי היכא דדעת התורה נוטה יותר לתשלומין אמרי' ממונא משלם מילקי לא לקי כדמצינו בעדים זוממין בפירוש ריבתה התורה לתשלומין א"כ ה"ה בהשבת עבוט י"ל בפירוש ריבתה התורה דכתיב השיב תשיב מש"ה ממונא משלם ולפי זה דברי הרמב"ם נכונים דשם במכות ס"ל לר"י בטלו ול"ב וכו' קמפלגי בהתראת ספק פירש"י דלר"י דאמר בטלו ול"ב וא"כ גמר הלאו בביטול העשה תלי' ע"ש העולה מזה דלמ"ד בטלו ונ"ב אין החיוב מלקות בא עד אחר ביטול העשה ולמ"ד קיימי ולא קיימי המלקות בא מיד בעקירת הלאו והנה ידוע הא דאמרי' אין לוקה ומשלם היינו היכא דכולם באים בב"א אבל בבאים זה אחר זה לוקה ומשלם ולפ"ז קשה דמאי קאמר בש"ס כיון דאיתא בתשלומין אין לוקה ומשלם הא למ"ד קיימי ולא קיימי חיוב מלקות בא מיד בעקירת הלאו וחיוב תשלומין אינו בא כ"א בשעת אונסין כדקיי"ל בכל ד' שומרין דאין חייב רק משעת אונסין וא"כ אין באים כאחת ול"ל אמרי' לוקה ומשלם וצ"ל כסברת הרמב"ן דלא קאי רק למ"ד בטלו ול"ב וממילא חיוב מלקות וממון בב"א באים אבל לדידן דקיי"ל קיימי ול"ק פסק שפיר הרמב"ם דלוקה ומשלם כיון דאין באים כאחת ולפ"ז לק"מ קושי' תוס' דודאי השיב תשיב קאי אלא יחבול ומש"ה אמר אביי זיל אהדר והא דלקי אחבלת רחיים ורכב היינו משום דפסק כמ"ד קיימי ולא קיימי וא"כ אין החיוב מלקות וממון באים בב"א ומש"ה מילקי לקי אבל לשיטת תוס' לא ס"ל כל הנ"ל צ"ל לחלק בין זכי' בטעות וכו' א"כ קו' הנ"ל במ"ע דל"ל אמר הש"ס בתמורה דפליגי בהכי וצ"ל כך דשם אמרי' אמר שמואל ב"ד מנתח נתוחי וכו' לעבור עליו בב' לאוין וזה ידוע דכל היכא דליכא מלקות ל"ש לעבור בב' לאוין וא"כ השב תשיב לא קאי כלל לשמואל אלאו דלא יחבול דאל"כ ה"ל נל"ע וקיי"ל כשמואל ומוכח כתוס' הא דאמר אביי זיל אהדר משום דהוי זכי' בטעות אבל א"א דלא כשמואל א"כ הסברא נותנת דהשב תשיב קאי ג"כ אלאו דלא יחבול וזיל אהדורי דקאמר משום השבת עבוט הוא אבל משום עביד מהני בכ"מ אף בזכי' בטעות וזה כתבו תוס' דה מחזיר את הכר וכו' בתמורה פריך שם לרבא הא דמקשה רק אליבא רבא לא אתי' כשמואל דלשמואל ל"ש להק' דעיקר קרא במשכנו באיסור וכו' ע"ש א"כ הך סוגי' דתמורה קאי שלא אליבא דהל' כשמואל וא"כ השיב תשיב קאי אנא יחבול וא"כ ל"ל דאי עביד מחילה שלא בטעות וגם אביי מודה בזה והא דאמר זיל אהדר משום דהשיב תשיב קאי אלא יחבול אבל אנן פסקינן כשמואל ע"כ השב תשיב לא קאי כלל אלא יחבול וכ' תוספות שפיר דטעמא דאביי משום זכי' בטעות ודוק: ובהנ"ל יובן הפסיקתא דהש"ך רוצה להוכיח דהא דבע"ח קונה משכון היינו אף להתחייב באונסין מדחזינן דיכול לקדש בו אשה במשכון ע"כ דקיימי באחריותו אף לאונסין א"כ לפ"ז א"א דב"ח לא קני למשכון רק לענין ש"ש ולא באונסין א"י לקדש בו אשה והשתא אתי שפיר דבלא"ה לא הי' מקום ספק אי מותר לקדש בו אשה הייתי אומר דיכול לקדש דהרי חייב אף באונסין ובאמת לא קאי כלל העשה אלאו דהשבת עבוט כיון דאית' בתשלומין והשב תשיב קאי אדלעיל מיני' אבל השתא דקאמר