חצי יהונתן פב

א"ש דהריב"ם מוכיח מירושלמי הנ"ל דקאמר מאי בינייהו איכא בינייהו אם הי' אילן סמוך לביתו דמשום מאפיל ליכא דהא מאפיל לביתו ולכל העיר אינו מאפיל אבל משום נוי הוא לכל העיר כמו לביתו וכתב הריב"ם דמכאן מוכח אם הי' לו בית וסתרו ונטע אילן במקומו אף בתוך כ"ה אמה א"י בני העיר למחות בידו דאל"כ ל"ל קאמר איכא בינייהו בכה"ג דמשום מאפיל ליכא דהא הבית היה מאפיל יותר מהאילן ומשום נוי איכא דהבית לא הי' ממעט נוי העיר כמו אילן א"ו דגם אילן מותר במקום הבית אך ע"ז קשה לפ"מ דפירש"י על הך דזיזין וגזוטראות דהוי בחזקתן דטעמא משום נוי דטענינן ללוקח ואמרי' כנוס לתוך שלו שרי' וא"כ קשה הא דקאמר ואם ספק וכו' ל"ל טענינן ללוקח שהי' לו בית וסתרו ונטע איל בהיתר במקומו לשיטת הריב"ם כמו התם דטענינן ללוקח אך זהו לק"מ דהא אין עושין עיר מגרש ומכ"ש שדה אילן ולפ"ז לק"מ קושי' הנ"ל על רש"י דהש"ס הקשה בממ"נ אי מיירי מתני' מעיירות שאינן מוקפין יכול לעשות מעיר מגרש אלא ע"כ דאיירי במוקפין ובמוקפין אין משנין לא מעיר מגרש ולא ממגרש שדה וא"כ קשה הרישא ות"ל וא"ש ודוק. ובהנ"ל יתורץ מד"ר וזה יהיו לכם ערי מגרש יהיו בהווייתן שאין עושין לא מעיר מגרש ולא ממגרש עיר וכו' נאמר ערים והלא לא הי' אלא כפרים אלא לומר לך שחביבה א"י ותמוה החיבור והדביקות ולהנ"ל א"ש דהנה הר"ן והרשב"א כתבו הטעם הא דבח"ל לא קפדינן אנוי משום דיותר טוב שיתנו לו עירות שבח"ל כדי לישב עיירות שבא"י והשתא אתי שפיר יהיו בהווייתן וכו' וע"כ צ"ל דלמד כן מהמשנה דקאמר ואם ספק וכו' וקשה כנ"ל וצ"ל כנ"ל אלא ודאי דאין משנין וא"כ מוכח ג"כ דמתני' מיירי בארץ ישראל דבח"ל לא קפדינן אנוי אך קשה באמת ל"ל קפדינן אנוי לכך קאמר נאמר ערים וכו' שחביבה א"י שכפרים בא"י חשובין יותר מכרכים שבח"ל לכך מוטב שיתנוולו עיירות שבח"ל כדי שילכו הכל לא"י

בפסיקתא זוטרתא לא תבא אל ביתו וכו' והאיש אשר אתה נושה בו יל"ר המקדש אשה במשכון שיש עליו מלוה מהו ותמוה. נקדים לתרץ הרמב"ם בהל' מלוה ולוה פסק עבר ב"ח ונכנס לבית הלוה למשכנו אינו לוקה שהרי נל"ע דכתיב השב תשיב לו ואם לא קיים עשה שבה כגון שאבד המשכון או שנשרף מחשב דמי המשכן ותובע השאר בדין וכו' וכהראב"ד עליו וז"ל א"א שיבוש הוא זה אלא מפני שחייב באחריות ומפרש המ"מ דברי הראב"ד דהוא נגד סוגי' הש"ס דמכות דף ט"ז אמר ר"ל אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת וכו' התם כיון דחייב תשלומין אינו לוק' ומשלם ע"ש ומשמע דלא לקי אלאו דהשבת עבוט ואיך פסק דלקי ע"ש ונ"ל דהרמב"ן הקשה על הש"ס דמאי משני כיון דאיתא בתשלומין אליבא דמ"ד קיימי ולא קיימי היינו היכא שנשרף המשכון או נאבד ע"י אונס הא קיי"ל אף דב"ח קונה משכון היינו להיות ש"ש ולא לחייב באונסין וא"כ ליתא בתשלומין ע"ש ותי' הרמב"ן דבאמת למ"ד קיימי ולא קיימי באמת לקי אך למ"ד בטלו ול"ב היינו ששרף המשכון בידים והוי פשיעה ושפי' חייב בתשלומין ור"י בעי למיחשב רק הני דמשכחת לי' בין בקיימי ולא קיימי בין בטלו וכו' א"כ לפי זה לכאורה לק"מ על הרמב"ם דפסק דלקי והיינו כקושי' הרמב"ן אך אי קשיא הא קשיא שכתב דמחשב דמי המשכון וא"כ איתא בתשלומין אף דקיימי ולא קיימי כיון דחיי' באונסין וב"ח קונה משכון אף לחייב באונסין וק' הרמב"ן במ"ע ונ"ל דהש"ך הקש' בח"מ סי' ע"ב על הרמב"ם דפסק דחיוב לשלם דהא אף דב"ח קונה משכון להיות ש"ש היינו היכא שנתן לו המשכון מדעתו אבל במשכנו שלא ברשות הלוה הוי כמו פשיעה וחייב אף באונסין שאירע אח"כ וא"כ למה פסק דלוקה דהרי הרמב"ם במשכן שלא ברשות מיירי ונראה דאמרי' במס' בב"מ קט"ו אר"ה חבל רחיים וכו' והקשו תוס' איך לקי הא חשיב לי' הש"ס לאו הנל"ע כו' ותי' תוס' לחלק בין שוגג למזיד שאם הי' יודע שאסור לא הי' חובל ה"ל זכי' בטעות ע"ש ולפ"ז קשה הא דפריך הש"ס