חצי יהונתן סג

הא הוי קלקול דמעיקרא החלב חזי' לאכילה והשתא נאסרה וצ"ל כיון דבאמת אכלו ליכא קלקול ומ"ש תוס' דהוי מקלקל היינו במקום דנאסר ולא אכלו רק עכ"פ בעינן דבשעת הבישול יהיה דעתו לאכול דמאי איכפת לן אם רוצה לאכלו אח"כ כיון דבשעת בישול לא הי' דעתו לאכלו (וכ"כ תוס' ביצה דף י"ב ע"ב) ועי"ל דמיירי שבישל בחלב טריפה דבלא בישול הי' ג"כ אסור לכך אין לוקה עליו והברייתא כמ"ד בב"ח מותר בהנאה וא"כ ליכא קלקול דמעיקרא הי' אסור באכילה ומותר בהנאה ועכשיו ג"כ מותר בהנאה והנה לפ"מ דס"ד עייל עצי אשירה איך י"ל כתי' א' הא אמרי' בחולין דהשוחט בסכין של ע"ז חייב וה"מ במסוכנת אבל בריאה פטור דמקלקל הוא דמעיקרא חזיא לרדיא והקשו תוס' א"כ שוחט בשבת למה מחייב הא מקלקל ותי' תוס' בשלמא גבי שבת בעינן מלאכת מחשבת ומחשבתו נעשית דלדידי' ניחא ליה יותר בשחיטה אבל גבי ע"ז בטלה דעתו אצל כל אדם כו' א"כ לפ"ז קשה למה יחייב משום עצי אשירה הא מקלקל הוא דמעיקרא היה החלב מותר והשתא נאסרה משום בב"ח ואע"ג דלעצי אשירה לא נתקלקל דאיסור עצי אשירה אינה רק לחייב עליה אבל מה שנתבשל ע"י מותר מ"מ כיון דיש קלקול מחמת בב"ח ואסור לאכול ממנה לא מחייב אעצי אשירה דלא נהנה ממנו והוי כאלו לא נתבטל כלל וע"כ צ"ל כתי' ב' הנ"ל דמיירי בגוונא דליכא קלקול כגון בחל טריפה וכנ"ל וכל זה לפ"מ דס"ד דעייל עצי אשירה אבל לפ"מ דתי' דעצי הקדש שפיר י"ל כתי' הא' וא"ל דיש קלקול בב"ח דאסור לאכלו ולא נהנה מעצי הקודש ז"א דהא עצי הקדש אסור לשרוף אף בלא הנאה כלל ולפ"ז לק"מ קושי' הנ"ל דליתנא עצי אשירה דוודאי לפ"מ דס"ד דקתני ע"א אמרי' דהך ברייתא ס"ל דבב"ח מותר בהנאה ומיירי בחלב טריפה ולכך חייב משום ע"א דליכא קלקול אבל לפי האמת דאוקי בעצי הקדש י"ל האי תנא ס"ל בב"ח אסור בהנאה וא"כ לא משכחת לה שחייב משום ע"א כיון דבהאי בישול נאסר בהנאה א"כ הוי מקלקל בבישולו ולכך לא מצי למיחשב עצי אשירה ודוק. ולפ"ז לא קשה מידי על הרמב"ם מש"ס הנ"ל ופי' הש"ס כך דממ"נ חד מנייהו אינה משנה דאי הבערה אינה משנה א"כ קשה לימא מתוך וא"כ צ"ל דכאן ליכא למישרי משום מתוך דבעינן צורך קצת וליכא כגון דלא חשב עליו מיד לאכלה וא"כ בשעת הבערה לא הוי צורך קצת (ע"ש בתוס') וא"כ כיון דע"כ לא חישב עליו מיד כנ"ל א"כ ע"כ בישול אינה משנה כיון דלא מחשב עליו בשעת בישול הוי מקלקל בבישולו ולא מחייב משום בישול כלל כנ"ל וממ"נ חד מנייהו נקט וק"ל ולפ"ז א"ש מ"ש תוס' ל"ד ב"ש דעל קושי' הנ"ל דנ"ל קחשיב עצי הקדש ויהי' ששה לאוין מתרצי' מידי דאיתא בשאלה לא קתני והקדש איתא בשאלה אך קשה הך ברייתא ב"ש היא וב"ש סבירא ני' אין נשאלין להקדש לכך כתבו תוס' ה"ה ר"ע דסבירא לי' כב"ש במתוך ובהקדש סבירא לי' דנשאלין וא"כ לא מצי למיחשב הקדש דמידי דאי בשאלה לא קתני ודוק. מה שטען הפר"ח בכללי הש"ס לרשב"א וסייעתו דסל ספק דת מהתורה אסור מהך דיומא דף ע"ד דתני' כי כל לרבות כוי וח"ש ולר"ל ח"ש אסור מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא א"כ ה"ה כוי ש"מ דספיקא מדרבנן דר"ל לא ס"ל ברי' בפ"ע ע"ש ונ"ל דגם בתוס' שם ד"ה כיון דחזי וכו' י"ל דכתב לולי סברת חזי' לאיצטרופי ה"א דאתי' כל לכוי אבל השתא מיסתבר דאתי לח"ש א"כ כוי מנ"ל ובלא"ה קשה לומר כי כל שני ריבוי ח"ש ולכוי ענינו של זה לא כשל זה וגם מה קאמר ר"ל ה"מ איצטריך קרא למעוטי ספיקא דלמא באמת עיקר קרא לח"ש ועיין בתוס' א"ו דבלא"ה התוס' בפרק אלו עוברין דהקשו לר"י דדריש כל לח"ש לימא כל לריבוי היתר מצטרף לאיסור והקשה המהרש"א הא יותר ניחא למדרש בעיני' מלמדרש ע"י תערובת אבל באמת כ"כ תוס' דלכך מרבי' לר"א בחמץ כי כל על איסור מצטרף להיתר ולא על ח"ש דכתי' כי כל אוכל ואכילה בכזית ואיך נרבה באוכל