חצי יהונתן נא

דהא מכיון שהאיר המזרח התיר ופקע חדשו שוב אין לקצור ממנו דהוי כמפריש מפטור על החיוב כנ"ל בירושלמי וא"כ נקצר בלילה דאז קצירת עומר שהוא עיקר המצוה כמבואר בירוש' דעיקר המצוה היא הקצירה וא"כ למ"ד משעת קצירה ואילך פקע חדש ע"ש הוא בזמן אסורו של חדש אבל ביום כבר פקע איסור חדש לגמרי ואיך יהיה נקצר לעומר א"ו דנקצר ביום היינו ביום שלפניו והוכיח שפיר דא"כ לא לידחי שבת א"ו דנקצר שלא במצותו פסול אמנם לדידן וכן פסק הרמב"ם דלא"א האיר המזרח מתיר ולא פריך אלא כאמוראי דפליגי שם עליו וא"כ פסק שפיר דנקצר שלא כמצותו דהיינו ביום כשר והיינו ביום שלאחר הלילה כמשמעות לשונו ולא הוי כמפריש מפטור על החיוב דקודם הקרבת עומר חל איסורו של חדש וזהו ברור ונכון. עוד נקדים לתרץ בש"ס דר"ה פרק י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת כו' א"ל רבא כו' הא לאו מלאכה היא כו' ונ"ל דהנה מהר"מ פאדוה הקשה על הש"ס דל"ל אמר גזירה שמא יתקן כ"ש כו' ועיין בט"ז שתי' דתקיעה לא הוי כ"ש רק קול בעלמא ונראה ראיי' לדבריו מש"ס דשבת בהך בעיא דרב ביב הדביק פת בתנור התירו לו לרדותו כו' ועיין בתוס' ד"ה התירו אע"ג דאמרי' בר"ה כו' וקושיא זו היא קושי' הרי"ף שכתב במסכת שבת וז"ל אמר רב ביבי הדביק פת בתנור כו' אע"ג דרדיות הפת חכמה ואינה מלאכה דתנא דבי ר"י וכו' וכתב הרז"ה ז"ל אין לקושי' זאת לא טעם ולא ריח שאלו היתה מלאכה האיך היו דוחים מלאכה מפני מלאכה א"ו מפני שאינה מלאכה אלא חכמה הוצרכו להתירה ע"ש ותירץ הר"ן וז"ל הנך רבנן ה"פ ודאי ת"ש ורדיי' לאו שבות נינהו ותנא דבי ר"י דאמר כל מלאכת עבודה כו' לאו לאפוקינהו ממלאכה ד"ת קאמר דהא לא איצטרכי' לי' דכולהו ממלאכת, משכן ילפינן להו ורדיי' לא הוי במשכן כדאיתא בפרק כלל גדול דף ע"ד ולמיפטר מאי דלא הוית במשכן לא צריך מיעוטא א"ו תנא דבי ר"י הכי קאמר כיון שהכתוב אמר כל מלאכת עבודה דמשמע מלאכה גמורה אף חז"ל בשבותיהן לא אסרו מה שהוא חכמה ואינה מלאכה. ולפי זה קשה א"א ת"ש הוי כמו כ"ש א"כ איך ממעטינן מכל מלאכה דאף איסור דרבנן ליכא הא הוי כמו כ"ש אע"כ מוכח כהט"ז ולפ"ז כך הם דברי הש"ס במקדש היכי תקעינן וכו' ופריך הכי ממ"נ אי מד"ת במקדש היכי תקעינן וא"ל שאינו אלא שבות דשמא יתקן כ"ש וקיי"ל אין שבות במקדש ופריך ע"ז ועוד הא לאו מלאכה היא דאיצטריך קרא למעוטי מכל מלאכת עבודה דת"ש לאו מלאכת ד"ת הוא פשיטא הא לא הוי במשכן כקושי' הר"ן וע"כ ממעטינן דאפי' מדרבנן לא הוי מלאכה כתי' הר"ן הנ"ל וא"כ צ"ל כהט"ז כנ"ל וקשה ל"ל היו תוקעין אף במדינה ומשני הש"ס שפיר גזירה שמא וכו' ולק"מ קושי' תוס' ודוק. באופן אחר נ"ל ובזה יתיישב ג"כ קושי' מהרש"א שם על תוס' בד"ה אבל לא במדינה וכו' ועי"ל בדין דיהא לולב דוחה בגבולין כו' ע"ש והקשה מהרש"א דהאי תי' נ"ש כאן רק קאי ליישב אקושי' דלעיל ע"ש ובאמת למעיין בתוס' יראה דאכולהו מילתא קאי האי תי' ונראה דאי' בירוש' ובמדרש פ' אמור דלכך תוקעין במקדש בשבת דכתיב ועשיתם בא' לחודש כו' והקרבתם כו' ע"ש והטעם י"ל או דבלא"ה היו תוקעין במקדש על הקרבנות כנודע או דשם ידעו בקביעי דירחא כמבואר בירושלמי ותוס' והנ"מ הוא אם הוא בגדר מלאכה ולכך מיעט התורה כתקיעה דה"א ביום אפי' בשבת כמ"ש התוס' והתם במקדש י"ל הטעם הואיל וידעו בקביעי דירחא וכו' ולא בגבולין דאין ספק דוחה שבת משא"כ א"א דלאו מלאכה כלל היא והקרא ממעט והגז"ה והיתר במקדש א"כ אין לנו לחלק בין ספק לודאי דאין כאן מלאכה כלל ומ"ש דידעי בקביעי ואדרבה ממ"נ אי אין כאן ר"ה הא אין כאן תקיעת מצוה רק רשות וממילא מותר וצ"ל הטעם הנ"ל ונ"מ אי מד"ת לאסור התקיעה בשבת רק במקדש לבד א"כ איך תיקן ריב"ז לתקוע בכ"מ שיש ב"ד הלא בקום ועשה אין כח ביד חז"ל לעקור ולבטל