חצי יהונתן מח

למה לא מקשה בל"ז והאיך תלי' דוקא הקושי' בהא דקאמר השתא קמ"ל עד דאיכא משה ואהרן וכו' ונראה דהרשב"א הקשה דמאי פריך סד"א נקדשי' ביחיד דהא משנה ערוכה היא בסנהדרין דאין ק"ה פחות מג' וא"ל דהתם מיירי בג' הדיוטות ז"א דקידוש החודש בעי סמוכין דוקא כמ"ש הרמב"ן והרמב"ם במנין המצות ותי' הרשב"א דהתם מיירי שרוצים לקדש תיכף ע"פ עדותן ולומר מקודש ולכך בעי ג' משא"כ תחילת קבלת העדות דלא קמ"ל ומקשי' העולם דא"כ קושי' הש"ס במקומה עומדת ואה"נ וכו' והא דקאמר הקרא החודש הזה לכם כמשה ואהרן היינו ג"כ אם מקדש ע"פ אותן העדות מיד ולומר מקודש ונ"ל בנקדים עוד ליישב הא דאמרי' בפ"ק דר"ה קרובים כשרים לעדות החודש שנא' משה ואהרן ורבנן עדות זו תהא מסורה לכם ופירש"י היינו לקבלת העדות ולכאורה תמוה דממ"נ אי סברי רבנן דקרא כפשוטו דמשה ואהרן ממש א"כ אע"פ שהן קרובים תהא כשירים מ"ש קה"ח מקבלת העדים דהא קרובים פסולים אף לקבלת עדות ואי דהתורה קאמר דצריך דוקא להיות כמשה ואהרן מומחים א"כ מי דחקם לומר תהא מסורה בכם ולא כפשוטו עדות זו תהא כשירה בכם ולענין מומחין הוא דקאמ' לעיקר. אמנם י"ל דהנה הרמב"ם פסק אב ובנו יושבי' בב"ד לק"ה והשיגו הראב"ד וז"ל א"א והלא קרובים הם ע"ש ותי' הלח"מ דהרמב"ם מיירי מתחילת דין ואז קרובים כשירים וא"כ י"ל שפיר דקרא קאמר כמשה ואהרן ממש אפי' קרובים דהיינו לקבלת העדות דהוי כתחילת דין וכשירים וכמ"ש תוס' להדיא בר"ה דקבלת עדות הוי כתחילת דין ע"ש היטב בתוס' וא"כ קאמר הש"ס שפיר הכא דמוכח מקרא דהחודש וכו' דצריך דוקא ג' דאל"כ דהתם מיירי באומרי' מקודש תיכף א"כ הוי כגמר דין ואז קרובים פסולין אע"כ דמיירי אף בתחילת דין לקבלת עדות ומוכח שפיר דצריך דוקא ג' ודוק. והנה הרשב"ם כתב בב"ב על הך מימרא דאענ"ד דאף בא' שראה המעשה ונתכוין להעיד אף שב' האחרים יעידו בפניו נמי אענ"ד והקשו תוס' עליו שם דזיל בתר טעמא דאענ"ד דהוי עדות שא"א י"ל וכו' ע"ש בתוס' וכתב הרמב"ן שם בחידושיו לב"ב דא"ל אף כאן אם הוא בעצמו ראה המעשה שוב אין מקבלין הזמה והוי עדות שא"א י"ל א"כ אף בלא נתכוין להעיד נמי אענ"ד ע"ש ברמב"ן ולפ"ז י"ל דזהו באמת כוונת ר"ע דאענ"ד אף בראהו משום דהוי עדות שא"א י"ל וכקושי' הרמב"ן אך בקה"ח פסק הרמב"ם דאף אם אמרו מקודש ואח"כ הוזמו העדי' אע"נד והחודש מקודש דאתם אפי' מזידין כו' ע"ש וא"כ ל"ש כלל בעדות החודש עדות שא"א י"ל ושפיר עד נעשה דיין עיין ברמב"ם משא"כ בסנהדרין שראו וכו' וא"כ לא פריך הש"ס כלל מר"ע. והנה הרמב"ן ז"ל והרז"ה ז"ל כתבו בפ"ב דכתובות דמקום שא"צ עדות שא"א י"ל יכולין הדיינים להיות קרובים זה לזה ודעת הרז"ה להכשיר בדיני קיום קרובים דל"ש בשטר הזמה ויכולין להיות קרובים ולפ"ז א"ש דבל"ז לק"מ לימא מתני' דלא' כר"ע די"ל כקושי' הרמב"ן הנ"ל וגבי קה"ח ל"ש עדות שא"א י"ל כנ"ל אך השתא דאמרי' קמ"ל עד דאיכא משה ואהרן וקשה דילמא התם בגמר דין תיכף ע"י עדים וצ"ל דאיכא עדים קרובים הן ופסולין א"ו דמיירי בקבלת עדות והוי ת"ד וכשירים וא"כ מוכח שפיר דלא כהרמב"ם דאל"כ הוי כתחילת דין וכנ"ל א"כ שפיר שייך עדות שא"א י"ל ופריך שפיר לימא דלא כר"ע ודוק. ואגב דעסיקנא בהאי ענינא נימא בי' מילתא חדתא דאמרינן התם במסכת ר"ה דף כ"א כי סלקת להתם כו' תוס' ד"ה בין מלפניו כו' ר"ת לא גרס מלפניו דאם חל כו' דמיקלע יה"כ בא' בשבת כי ע"ש מקשי' ובאמת הוא קושית הרז"ה דעדיין קשה אדלעיל דקאמר יה"כ שחל כו' א"כ למ"ד משום ירקא וכו' דהרי אם חל יה"כ ביום א' חל ר"ה ביום ו' ממילא ל"ש ירקא ונראה דהנה תוס' הביאו בסוכה מ"ב ד"ה לא מיקלע כו' מהא דאיתא בירושלמי רב סימון מפקד לאילין דמחשבין