חצי יהונתן מה

לאחר טירוף ובלבול מב"ד יעמדו על דבריהם הא' וזה מהנמנע ולכך לא תני' במשנה ולחשוב דחל יום א' של חג בע"ש כיון דהוא מהנמנע דמיקלעי רק במציאות רחוק ומעתה לק"מ מה שהוכיח הרמב"ם בפי' למשנה דמנחות שכתב מכאן יש ראיה וכו' דודאי אפשר דפ"א יזדמן ובהכי מיירי שם כל המשניות דמנחות הנ"ל ולכך בסוכה מש"ה לא רצה להקשות ממתני' או מברייתא לחוד י"ל נמי דמיירי בעמדו בעדותן וכו' דמקלעי במציאות רחוק ולכך מביא הא דכי סלקת וכו' דאי כר"י ליתקע והיינו כפי' רש"י בשבת קי"ד ע"ב ד"ה דאי ר"ש דלשנה זו שחל בע"ש וודאי דא"צ לתקיעה רק לשנה הבאה כשחל יה"כ בא' בשבת לתקע השתא וע"ז קשה שפיר כיון דמתני' לא חשבו הואיל והוא אינו במציאות דמיקלע וא"כ איך נתן תקנה זו לתקיעה עכשיו על כל השנה הבאה שחל יה"כ ביום א' הוא רחוק ממציאות ועל הרוב אינו מיקלע עד שאפי' המשנה לא מיירי מזה הדין לרוב מניעתו דלא נעשה תקנה בשביל כך ונתיר שבות לתקוע בשביל דבר שאינו מצוי כלל ולק"מ אך ליישב נמי קושי' התוס' הנ"ל נ"ל יותר כדרך ישר ונקדים עוד לתרץ ש"ס תמוה במס' ר"ה פ' ראוהו ב"ד פריך הש"ס כיון דקתני עד שחשיכה ה"ז מעובר ל"ל למיתני חקירת העדים כלל פירש"י עיקר הקושיא הוא דכ"ש הוא מראהו ב"ד. לכאורה תמוה דנקט בלישנא עד שחשיכה ה"ז מעובר כו' דזה אינו ענין כלל להך קושיא מי מעכב ע"י שלא יאמר באר היטב כיון דתני ראוהו ב"ד נחקרו העדים ל"ל ולא לתלות בד"א דלא שייך כלל להך קושיא ונ"ל לתרץ בחד מחתא ונקדים עוד לתרץ מ"ש תוס' ד"ה ראוהו כו' ולכך פירש הקונטרס ולכאורה הך פי' הקונ' אין ענינו למ"ש מקודם דבב"ד של כ"ג איירי ונ"ל דהנה הב"ח כתב דאם ראו הב"ד העדות בשבת נמי אמרי' אין עד נעשה דיין כיון דבשעת מעשה שראו לא היו יכולין לדון ולאחר השבת אענ"ד והוי כמו ראוהו בלילה והאחרונים השיגו עליו וכתבו כיון דמד"ת יכולין לדון בשבת והמניעה ס הוא רק מדרבנן גזירה שמא יכתוב אמרינן עד נעשה דיין והנה במתניתין קתני לא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה היינו שעבר הזמן המוגבל לקדש החודש או י"ל באמת עד שחשיכה היינו עד הלילה ומתני' מיירי לאחר החרבן ותקנת ריב"ז שהיו מקבלין עדות כל היום וא"כ לפ"ז אין מקום להוכחת תוספות על רש"י די"ל דילמא לעולם באין להם שהות לקדש רק המקשה ס"ל דהמשנה בזמן הבית נשנית וה"פ עד שחשיכה היינו עד המנחה ומן המנחה עד הלילה אינו רק מדרבנן ענ"ד ולכך פריך שפיר ולא תהא שמיעה גדולה מראית דאף דאין שהות לקדש מ"מ אינו רק מדרבנן דמד"ת עוד היום גדול לקדש והוי כמו ראוהו בשבת וע"ז משני בראוהו בלילה גמורה דהיינו המשנה נישנית לאחר החורבן והמניעה דלא יוכלו לדון תיכף הוא מד"ת וא"נד ולעולם באין להם שהות לקדש מיירי. אמנם הרמב"ן בהשגתו למנין המצות להרמב"ם ז"ל הוכיח דא"צ ב"ד של כ"ג לקידש החודש דלאחר החורבן קידשו וכבר בטלו ב"ד של כ"ג כדי לדון ד"נ ולאחר החורבן בעו"ה בטלה ד"נ ע"ש והוא פשוט וכן מוכח מהמשנה דקתני אח"כ ראוהו ג' וכו' משמע דראו ב"ד דקתני ברישא הוא ב"ד של כ"ג וא"כ שפיר קשה דאי באין להם שהות מיירי א"כ במאי מחולקי' המקשן והתרצן דכיון דע"כ מתני' קודם החורבן א"כ ע"כ עד שחשיכה היינו מנחה וע"כ כשיטת הב"ח דאע"ג דהמניעה היא רק דרבנן אענ"ד וא"כ במאי מחולקי' המקשן והתרצן א"ו דמיירי ביש להם שהות ולפ"ז ההמשך בתוס' עולה יפה וכך הוא כוונתם פ"ה דכי יש להם שהות מיירי כמש"ל ודו"ק. ובזה אבא לבאר קושית התי"ט מה שהקשה על תוס' שהתחלנו דאיתא שם. במס' ר"ה דף כ' ע"א כי אתא עולא אמר עברוהו לאלול מ"ט אמר עולא משום ירקא או משום מתיא וכו' וי"ל מה חידש עולא בהא דעברוהו לאלול והא תקנה קדומה היא מזמן הבית כדמשני הש"ס בסוכה לא מיקלע וזה היה בזמן הבית אלא דכבר לא היה הטעם