חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג צח

וא"כ למ"ש מיושב קושייתם דרבא לטעמיה דסובר יאוש שלא מדעת מהני דייק שפיר מהכותב טופסי גיטין. דאף דבעי שליחות בכתיבה והסופר כותב שלא מדעתו מ"מ כיון שמרוצה לבסוף הוי כמו כלך אצל יפות דאיגלאי מלתא שאלו ידע הי' עושהו שליח. וכיון שאינו של הבעל מהני בניחא לי' לחוד. והוי לרבא כמו עשאו שליח בפירוש. בפרט למ"ש הר"ן ז"ל במתני' דכותב טופסי גיטין דאיירי כשהסופר רואה תגר וקטטה בינו לבינה כותב גט ומכין בשבילם ע"ש. וממילא מהני שפיר לרבא מטעם שליחות כיון שמרוצה לבסוף דאיגלאי מלתא כנ"ל

אך באמת גם לרבא לא מהני דהא בדבר שיש בו סימן מודה רבא דאף דאייאש לבסוף לא מהני כיון שלא היה עומד להתיאש. רק בתרומה כתבו תוס' שם משום מצוה הוי עומד ע"ש. וא"כ כאן בגט דלא הי' עומד לכך לא מהני מטעם שליחות אף שהוא מרוצה לבסוף דהוי כמו בדבר שיש בו סימן דלא מהני לרבא ג"כ כנ"ל

אמנם מיושב שפיר דכל זה לדידן למסקנא דאשה סתמא לאו לגירושין קיימא. אבל אי הוי אמרינן דסתמא לגירושין קיימא וכמ"ש המפ' כיון שיש קטטה כנ"ל הוי סתמא לגירושין או בזינתה כו'. או דנימא הוכיח סופו על תחלתו שהיתה עומדת לגירושין ע"ש שפי' שע"ז הביא רבא ראיה ממתני' דסתמא לאו לגירושין קיימא ע"ש. וא"כ דייק שפיר דאי נימא סתמא לגירושין קיימי שוב ליכא למימר דהטעם במתני' משום שליחות דז"א דשוב הוי כדבר שאין בו סימן דהא עומדת לכך ומהני מטעם יאוש שלא מדעת כמו עשאו שליח בפירוש כנ"ל, וע"כ דלאו לגירושין קיימא ושוב מוכח דלא הוי סתמא לשמה כנ"ל. ובפרט למאי דמבואר דראייתם רק מלישנא דרבא דתלי טעמא במאי דסתמא לאו לגירושין כו' ואל"ה היה מהני כמ"ש לעיל. וא"כ להנ"ל א"ש דבאמת רק הטעם כנ"ל דאי הוי סתמא קיימא לגירושין שוב גם משום שליחות לא הוי מיפסיל לרבא כנ"ל. אבל לדידן דסתמא לאו לשמה שוב בעינן שליחות בפירוש ג"כ דהא אינו עומד לכך. ובפרט דקי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ולא אמרינן איגלאי כו' כנ"ל

עוד י"ל למ"ש תוספ' עירובין י"ג וגיטין כ' דלכך במגילת סוטה אף אי בעי לשמה כשר סתמא היינו משום דאין הכהן מקפיד כשיכתבנו אחר משא"כ בגט הבעל מקפיד כשכותב בלא ציויו לכך לא הוי סתמא לשמה ע"ש. ולכאורה מה היא הקפידה בגט. וי"ל דהטעם הוא כדאמר בש"ס גיטין כ"ט דלכך בכתיבה אין שליח עושה שליח אחר משום ביזיון דבעל כו' שמקפיד שלא יכתבנו אחר, שלא ציוה אותו. ופי' רש"י ותוס' ושאר פוסקים משום דעל הבעל לכתוב הגט דכ' וכתב ואינו רוצה שידעו שאינו יודע לכתוב ע"ש. ואף דרבא אמר טעמא אחרינ' התם מ"מ לא פליג אטעם הנ"ל ע"ש ונראה דזה עצמו טעם דברי תוס' הנ"ל שמקפיד שלא יכתוב אחר בלא ציויו היינו מטעם הנ"ל. ולכך לא הוי סתמא לשמה בגט כנ"ל

אמנם כל זה שפיר אי וכתב דקרא קאי אבעל ומוטל עליו לכתוב ושייך כנ"ל. אבל אי וכתב קאי אסופר לא שייך הנ"ל דהא אינו מוטל כלל עליו. ולשטת הפוסקים הנ"ל דקאי אסופר באמת צריכין לדחוק בטעמא דאביי. וא"כ מיושב קושיתם הנ"ל מהא דזבחים די"ל דזה עצמו הי' הס"ד דסתמא לשמה בגט משום דנימא וכתב קאי אסופר ולא על הבעל. ושוב ליכא קפידא דליכא ביזיון כנ"ל. וממילא הוי סתמא לשמה כמו במגילת סוטה. ורבא סבר דוכ' קאי אבעל ואיכא קפידא ופסול סתמא כנ"ל. וממילא דייק שפיר ממתניתן דהכותב טופסי גיטין דסתמא פסול. דליכא למימר הטעם משום שליחות כנ"ל. ז"א דזה עצמו בא להוכיח דעכ"פ מוכח דבעי שליחות וממילא וכתב קאי אבעל ושוב ממילא סתמא פסול דאיכא קפידא ומוכח ממ"נ דסתמא פסול כנ"ל. ומיושב ג"כ המשמעות דפסול כו' אבל אי הוי סתמא כשר לא הוי מיפסיל משום שליחות ג"כ דהא בהא תלי' כנ"ל ולמסקנא יש לומר שפיר דבעי שליחות

ולכאורה קשה לפוסקים הנ"ל דבעי שליחות בכתיבה וקאי וכתב אבעל א"כ מאי פריך הש"ס גיטין כ"א ע"ב ורבנן האי וכתב מאי עביד ליה. ולהנ"ל הא בעינן וכתב שצריך הבעל בעצמו לכתבו או שלוחו דזה לא הוי ידעינן כלל מספר כריתות בלא וכתב. אך לא קשה למ"ש תוס' שם ד"ה בכתיבה דתרי וכתב כתיבי מחד דרשינן לשמה כו'. ואם כן הוי ידעינן מוכתב זה לחוד דצריך הבעל לכתבו ואף שאינו מיותר הוי ידעינן מקרא גופיה כיון דקאי אבעל דהא גם עכשיו דכתיבי תרווייהו אינם מיותרין ואעפ"כ ידעינן ממשמעותא דקרא כנ"ל. ופריך שפיר האי וכתב אחרינא מאי עבדי ליה. וצ"ל דהא דדייק ריש פרק כל הגט מוכתב לענין לשמה ג"כ אינו מיתורא דהא איצטריך דאל"ה לא הוי ידעינן דבכתיבה מתגרשת כו' דה"א דלא קאי רק שיכתבנו הבעל רק דיליף אף שאינו מיותר. דהא בל"ז איצטריך וכתב ולא וחקק ע"ש

והנה שרמב"ם ז"ל ריש פרק ב' מהלכות גירושין כתב זה שנאמר וכתב כו' אחד הכותב בידו ואחד שמצוה לאחר לכתוב לא נאמר וכתב אלא להודיע שאינה מתגרשת אלא בכתב ע"ת. ופי' הה"מ דבריו מטעם שליחות דבכל התורה שלוחו של אדם כמותו עיין שם. ולכאורה אין לשון הרמב"ם מתיישב לפירושו דא"כ מאי סיים לא נאמר וכתב כו' מה קשיא ליה הא באמת בעינן וכתב רק כששלוחו כתבו היינו וכתב דהוא כמותו. והי' נראה מזה להיפוך דהרמב"ם ז"ל סובר דלא בעינן שליחות ולכך כתב דלא נאמר וכתב כו' אבל לא למעט אחר אף בלא שליחות רק דבעינן שיצוה משום לשמה כנ"ל

אך אי אפשר לומר כן דהא כתב עוד גבי נתינה ג"כ לשון זה אחד הנותן ואחד המצוה כו' לא נאמר ונתן רק שלא תטול מעצמה ע"ש והא בנתינה ודאי בעינן שליחות לכ"ע ולכך צריך לפ' דבריו דס"ד דוכ' ונתן אתי למעוטי שלא יהי' מועיל שליחות וכמו דממעט בש"ס גבי הפרת נדרים ים ובכמה דוכתי. ובפרט למ"ש הר"ן ז"ל נדרים ע' דלכך ממעט שליח מאישה הפירם משום דכתיב ב' פעמים ע"ש דמיותר. ואם כן גם וכתב דכתיב ב' פעמים הוי ס"ד דממעטינן ג"כ שליחות כנ"ל. וכן ונתן כתיב ג"כ תרי זימני כמ"ש הר"ן ריש פ' הזורק מהירושלמי ע"ש. והוי ממעטינן ג"כ שליחות ולכך כ' הרמב"ם ז"ל לא נאמר וכתב ונתן כו' ואינו מיותר וממילא מהני שליחות כנ"ל

ולכאורה מוכח מדברי הרי"ף ורמב"ם ז"ל שפסקו דבכתיבת התורף לא מהני כשכתבו חרש שוטה וקטן וגדול עומד על גביו ע"ש. וקשה קושית תוס' למה ליה לש"ס למימר הטעם בחליצה בחרש שאינו באמר ואמרה. הא בל"ז בעינן כוונה בחליצה וע"כ צ"ל כתירוץ התוס' דמה שהב"ד מלמדין ומזהירין אותן הוי כגדול עומד על גביו. וא"כ מוכח דמהני עומד על גביו במידי