חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג צז

אפשר דלמאי דאמר קדושין י"ג דמיתה איתקוש לגט. וכן גט למיתה כמ"ש תוס' ריש תמורה לענין דלא שייך אי עביד לא מהני. וממילא ס"ד דאיתקוש גם לזה דלא בעי דעתו רק שיעשה הגט כדינו כורת ממילא כו' ולכך צריך הרמב"ם קרא דחן דמדעתו דוקא. וממילא יש לומר כמ"ש הב"ח דאיהי דלא גלי שוב איתקוש למיתה דכורת בלא דעתה כנ"ל. אך על הנתינה שוב לא היה אפשר ללמוד שיועיל בע"כ אי בע"כ ל"ש נתינה חסר מאופני הגירושין וכיון שאין קרא מיותר לא שייך מ"ש לעיל דממילא שמעינן. דאדרבא בשביל זה צריך דעתה לקבל כדי שיהי' נתינה וע"כ כנ"ל דמקרא דחן מוכח על דידה דלא בעי דעתה. וממילא מסברא גם על הנתינה כנ"ל

והנה קשיא לי על תמיהת הרשב"א ז"ל. ע"כ לא מבעי' להו בש"ס נתינה בע"כ אי שמה נתינה רק בדבר שהוא בתורת נתינת ממון כמו ע"מ שתתן לי מאתים זוז או בתי ערי חומה שהוא בתורת תשלומין. שייך הספק כיון שאין זה זוכה בע"כ כמ"ש הרשב"א שם ממילא י"ל דגם לגבי הנותן אין כאן נתינה דהא לא נתן לו כלום שלא זכה בו. אבל בגט דקי"ל כתב על אסורי הנאה כשר וכן אין בו ש"פ דפריך עלה בש"ס גטין כתיב ונתן ולא קיהיב מידי ומשני נתינת גט הוא כו' וכמ"ש תוס' וכל הפוסקים דהיכא דכתיב נתינה בתורת דמים צריך שיהי' ש"פ משא"כ כאן דנתינת ספר כריתות הוא אף שאינו שוה כלום מהני ע"ש. ממילא גם לענין נתינה בע"כ שפיר זה החילוק עצמו. דמה בכך שאין זוכה בע"כ מ"מ נתינת ס' כריתות איכא כנ"ל. דהא באסורי הנאה שאין שום זכות ואעפ"כ חשיב נתינה כנ"ל

ונראה דרשב"א סובר דהא חזינן מ"מ אמר הנייר שלי אינה מגורשת ופירש"י כיון דהנייר שלו לא נתן לה כלום ואותיות פורחת כו' ובתוס' ד"ה התקבלי כו' אע"ג דעל א"ה כשר דיהיב לה מיהא כל הגט אבל הכא לא יהיב אלא בתורת פירעון ע"ש. עכ"פ חזינן דכששווה דבר מה הגט צריך ליתנו שיהי' נעשה שלה. דא"ל דהטעם משום דאגוד בבעל דהא גם בנייר גזול כתבו כל הפוסקים דאינה מגורשת. וא"כ ע"כ בכלל ונתן ההקנאה ג"כ. רק דא"צ אופני קנין רק בנתינת הגט נעשה שלה. ושפיר הקשה רשב"א דכיון דלענין זכי' אין זוכין בע"כ שוב לא יהי' נתינה גם לגבי הבעל. וכמו בע"מ שתתן כנ"ל. והוצרך רשב"א לתי' כנ"ל: סימן קכ

סעיף א הגט צריך שיכתבנו הבעל או שלוחו. ואף אם שלוחו כתבו צריך שיהי' משל הבעל לכך נהגו כשהבעל מצוי שנותן לו הסופר הקלף והדיו (וי"א דאף הקולמוס ושאר כ"כ) במתנה קודם כתיבה. והבעל נותן שכרו ומפני תקנת עגונות תיקנו חכמים שהאשה נותנת שכר הסופר והקניהו לבעל

(א) צריך כו' היינו כדעת הרבה פוסקים ז"ל דוכתב דקרא קאי אבעל כמו ונתן. רק הא דמהני מה שהסופר כותב הוא מטעם שליחות דשלוחו של אדם כמותו. וכדמשמע פשטא דש"ס צריך שיאמר לסופר כתוב כו'. והרשב"א והרא"ש והר"ן ז"ל תמהו עליהם מש"ס ריש זבחים דדייק רבא דסתמא לא הוי לשמה בגט ממתני' דהכותב טופסי גטין צריך שיניח כו'. ואי נימא דבעי שליחות בכתיבה מנ"ל דהתם משום לשמה. דלמא משום שליחות כנ"ל דהא לא עשאו הבעל שליח. ולכך דחו דלא בעינן שליחות בכתיבה דוכ' דקרא קאי אסופר רק משום לשמה צריך ציוי הבעל ולכך לא בעינן בר שליחות וכה"ג ע"ש. הנה לכאורה קושייתם אינה מובנת איך אפשר במתני' דטופסי גיטין דנימא שאין הטעם משום לשמה. הא תני בהדיא ר' אלעזר מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים שנאמר וכתב לה לשמה. וא"ל דכוונתם להוכיח מר"א גופי' למה לי' טעמא דלשמה לימא משום שליחות. ז"א דלמה הוצרכו לאתויי ש"ס דזבחים וע"כ דמדר"א אין ראי' כיון דבאמת פסול משום לשמה מאי חילוק ובמאי עדיף יותר טעמא דשליחות מלשמה. וא"כ מאי הוכיחו מש"ס הנ"ל הא דייק שפיר ממתני' דסתמא לאו לשמה

אך באמת מבואר למעיין ברשב"א ורא"ש שאין כונתם להקשות מאי דייק רבא רק שכתב תדע דדייק רבא כו' ומשני סתם זבחים לשמה אשה סתמא לאו לגירושין כו'. ושמעינן מינה דאי אשה לגירושין קיימי טופסי גיטין כשירים אף שלא עשאו שליח עכ"ל הרשב"א ע"ש. ועיקר ההוכחה מלישנא דרבא דהפסול רק משום לשמה כנ"ל. דאי הוי סתמא לגירושין הי' מהני כנ"ל ועוד דהוכיחו שפיר למ"ש תוס' זבחים שם ד"ה ואמר ר"י צריך כו' דלכך מייתי דר"י להוכיח דמתני' אתיא כר"א דעידי מסירה כרתי ע"ש. וא"כ ע"כ רוצה להוכיח רבא מת"ק דמתני' דאל"ה לא הוצרך לאתויי הא דר"י הא בסיפא תני בהדיא ר"א אומר כו' דסבר ע"מ כרתי וא"כ ע"כ בעי רבא למידוק מת"ק בלא ר"א וקשה שפיר כנ"ל דמת"ק אין ראי' דלמא טעמא משום שליחות. ועוד דאי מר"א דייק למה לא הביא כלל שם הא דר"א אומר כו'. ועוד דעדיין קשה מה דייק שם מהא דשמע קול סופר מקרין ע"ש

ונראה לישב קושייתם הנ"ל. למאי דאמר בש"ס ב"מ ר"פ א"מ דפריך לאביי דסבר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מהא דתרומה דמהני באמר לו אח"כ כלך אצל יפות והא בעידנא דתרם לא הוי ידע ומשני דשוויה שליח כו' ע"ש ומבואר דלרבא דסבר יאוש שלא מדעת הוי יאוש הי' מהני כשאמר לו אח"כ כלך כו' ואף דלא עשאו שליח בשעה שתרם מ"מ עתה כיון שנתרצה לבסוף איגלאי מלתא למפרע דאלו ידע הי' עושהו שליח והוי שלוחו אף שלא ידע אז כמו ביאוש שלא מדעת. ואף דבש"ס אמר התם אח"כ תדע כו' דבשליחות לכ"ע לא מהני שלא מדעתו משום מה אתם לדעתכם כו'. מ"מ למ"ש תוס' ורשב"א נדרים ל"ו גבי תורם משלו על של חבירו דמיבעי' אי צריך דעת או לא והקשו הא בשליחות לא מהני דניחא לי' דגזה"כ מה אתם לדעתכם כו' ותירצו דלא בעינן שלוחו לדעתו אלא בשל בעל הכרי אבל כאן בדבר שאינו של בעל הכרי לא בעי שליחות לדעתו אלא בניחא לי' תליא ע"ש וכמו מזכה גט במקום יבם. וא"כ ממילא לרבא דיאוש שלא מדעת מהני. שוב אף בדבר דבעי שליחות מהני כשמרוצה לבסוף דאיגלאי מלתא כו' ובדבר שאינו של בעלים דלא בעי לדעתו כנ"ל. ועוד די"ל דוקא בתרומה מה אתם לדעתכם וכן בכל התורה דילפינן שליחות דידהו מתרומה בעי לדעתו. אבל בגט דכתיב ביה בהדיא ושלחה דמהני שליחות לא בעינן כלל לדעתו דלא כתיב בי' אתם ומתרומה ליכא למילף לענין זה דחולין מקדשים לא יליף ושאר פרכי כדאמר פ"ב דקדושין ועיין פ"י סוף פ"ב דגטין ומצאתי בב"ח אה"ע סי' כ"ח כתב ג"כ די"ל מה אתם דוקא בתרומה ע"ש והרמב"ם ז"ל פסק גם לדידן דמהני כלך בתרומה ע"ש.